בתחילת הגרסה המחודשת של האופרה העברית "דן השומר", שעולה בימים אלה בספרייה הלאומית אחרי הפוגה של 70 שנה (תוצג עד 5 באוגוסט), מתקבל הרושם שהיא עוסקת בנושאים שעסקה בהם מאז ומעולם: אהבה, בגידה, קנאה. העלילה, המתרחשת בקיבוץ על רקע שנות ה-30, מתארת משולש אוהבים: אפרת נשואה לדן, השומר המסור והמלנכולי. היא אמנם קשורה אליו בעבותות של רחמים והערכה, אך לבה נתון בסתר לחברה הקודם נחמן. נחמן הצעיר והמלא תשוקה אוהב את אפרת אהבת נפש ומטיל בה את מררתו על כך שאינה עוזבת את דן ודבקה בו.
ובאופרה כמו באופרה, הייסורים הללו של אפרת ושל נחמן מתחת לאפו של הבעל נמתחים על פני המערכה הראשונה כולה, והשאלה המתבקשת לכאורה היא: למי ייטה לבה של אפרת. אך האופרה מפתיעה ואינה נשארת אך ורק ברובד של סיפור האהבה. החל מהמערכה השנייה, היא נוגעת במקצת הסוגיות החברתיות שמטרידות אותנו כיום – המתח בין דור ההורים לצעירים ובין דתיים לחילונים, המגולם בה ביחסים שבין החלוצים ליושבי בית הכנסת. מבחינה זו, אפשר לומר שהיא אקטואלית.
זוהרה לא הועם
שלושה יוצרים בולטים שיתפו פעולה כדי להביא להעלאתה של "דן השומר" על הבמה ב-1945: המלחין מארק לברי, מראשוני המלחינים הישראלים ומי שהיה מנצח ואישיות בכירה בעולם המוזיקה בישראל, שהלחין את המוזיקה הכבירה והעשירה; המשורר ש. שלום, שעל בסיס מחזהו הנשכח "יריות אל הקיבוץ" (שראה אור בהוצאת אודים ב-1935) נכתבה הליברית (טקסט של אופרה); ומכס ברוד, איש רוח, ידידו של הסופר פרנץ קפקא ובאותם ימים דרמטורג הבימה, שהתקין את המחזה לליברית.
האופרה עלתה כ-30 פעם ב-1945, ומאז לא העלו אותה. אפרת לברי, בתו של המלחין שהיא ואחיה קרויים על שם גיבורי האופרה הזאת, חיזרה בשנים האחרונות על פתחי גופי המוזיקה השונים בארץ, ופניה הושבו ריקם. לבסוף, באמצעות גילה פלאם, מנהלת ארכיון המוזיקה בספרייה הלאומית, הוחלט להעלות אותה באכסדרת הספרייה הלאומית, בליווי תזמורת הצעירים של האקדמיה למוזיקה, בניצוחו של מיכאל קלינגהופר וזמרים שונים ובבימויו של ארי טפרברג. כך ניתנה הזדמנות נדירה לצפות באופרה הזאת, שדומה כי זוהרה לא הועם עם השנים והיא ראויה להופיע עם תזמורת גדולה ומקצועית.
 המלחין מארק לברי, באופרה המקורית. בתו נקראה על שם הדמות הראשית |
המערכה השנייה, המרתקת מבחינת תוכנה, מתרחשת בחדר האוכל שהוא גם בית הכנסת ומתארת הווי בלתי נתפס במציאות של היום ובתפיסה הרווחת את הקיבוצים כזוללי השפנים ומחללי שבת. היא עוסקת במבוגרים בעיירה הסופקים כפיים למראה צעירי הקיבוץ החלוצים, פורקי עול תורה. עיקר הקונפליקט הוא בין ר' וולוולה, שמתלבש כחלוץ כדי לקרב את הצעירים ובין רב בונים, שמייצג את הגישה הבלתי מתפשרת. כשרב וולוולה מביא מזוזות ובשמחה קורא: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", עונה לו ר' בונים: "דברי תורתנו הקדושה בגילוי הראש? ובקיצור התחתונים? כקומדינט רחמנא לצלן?".
לדברי חוקר הספרות פרופ' אבידב ליפסקר מבר אילן, "כל הסוגיה הדתית טבעית לאותה תקופה, ובמיוחד טיפוסית לאישיות כש. שלום". שלום יוסף שפירא, ששמו הספרותי ש. שלום, נולד למשפחה של אדמו"רים, נצר לבית רוז'ין (סבו היה האדמו"ר מדרוהוביץ), והיה מיועד להיות אדמו"ר בעצמו. ליפסקר, שהכירו אישית וגם כתב על שירתו, אומר ש"תפישת העולם שלו והמנטליות שלו, מבחינת האופי הספרותי, היתה מיסטית, רליגיוזית. העניין של היראה של האבות המשפחתיים היה עמוק אצלו, בנפשו פנימה. הוא לא השתחרר מזה. הוא לא היה טיפוס של ברדיצ'בסקי, שמורד במורשת האבות".
קריאה נוספת: על עוד אופרה שכתבה ישראלית - רוני רשף, שגרה כיום בניו יורק
אי אפשר להתעלם
ש. שלום היה מהמתיישבים הראשונים בכפר חסידים. הוא מספר על ייסוד הכפר בספרו "עליית כפר חסידים" (עם עובד): משלחת רבנים צעירים וחסידים הגיעה אל סבו האדמו"ר מדרוהוביץ, שהוא כדבריו "חלוץ בעולם האדמו"רים החסידיים בחיבתו לציון", והתייעצה עמו. בדירת הוריו, רכשה הקבוצה קרקעות באמצעות הכשרת היישוב. כדי להכשיר את לבבותיהם וגופם לעלייה על הקרקע, יצאו לטבע רכובים על סוסים ולבושים בבגדי החסידים שלהם, על פיאותיהם המתנפנפות.
יום אחד מנהיג החסידים הציע לש. שלום להצטרף אליהם – הוא הפקיד אותו על הוראת השפה העברית לחסידים. וכך היה. המשורר שעדיין לא היה משורר עבר לצפון והיה למורה הכפר. בהמשך, חלה בקדחת וחזר לירושלים. אך ש. שלום המשיך להתגעגע לטבע ועבר לראש פינה. הוא כותב שם את "יומן בגליל".
"זה הרקע לכל התערובת של חלוץ דתי בעל תפישת עולם דתית משיחית", אומר ליפסקר. "עולם תפישתי שמאפיין את המשוררים של העלייה השלישית. מה שלנו נראה לא טבעי, נראה להם בלתי מתקבל על הדעת. איך התפישה הדתית התרחקה מהתפישה הציונית. ש. שלום והחסידים היו מעין גוש אמונים מתון כזה. תורת ישראל הולכת עם ארץ ישראל אך לא מתוך אידיאולוגיה טריטוריאלית".
"דן השומר" נוצרה על רקע המיתוס של עליית חניתה. שיאה של האופרה הוא השיר "מה מלילה בחניתה", שהמקהלה כולה שרה בפתוס, וזהו גם אקורד הסיום. השיר לא הופיע במחזה המקורי של ש. שלום. העלייה על הקרקע של קיבוץ חניתה ב-1938 היתה אחד ממבצעי ההתיישבות הגדולים של "חומה ומגדל", שיא של תנועת התיישבות. "זו אוטופיה לאומית שהיא גם דתית, ואצל ש. שלום אפילו מיסטית", מטעים ליפסקר, שלדבריו את האוטופיה הלאומית הדתית הזאת אפשר לזהות גם אצל שלונסקי בשיר "גלבוע" וגם אצל המשורר הכי בולט של התקופה, אצ"ג.
לדברי אפרת לברי, אביה, שנולד בריגה, לא היה ממשפחה דתית, "אבל ניגונים חסידיים היו באוויר". לברי, שהקימה את העמותה למורשת מארק לברי, אומרת שאביה כתב יצירה ששמה "חסידישע טאנץ" (ריקוד חסידי), שהיא הבסיס לריקוד החסידי באופרה "דן השומר". "האופרה עצמה היא יצירת מוזיקה קלאסית ישראלית", אומרת לברי, "כשאבי בא לארץ, הוא כתב שמצא את הבית. הוא הושפע מאוד מהשפה ומהנוף בארץ, אבל בקטעים היהודיים החסידיים, שש. שלום כתב, הוא התחבר לשורשים שלו, למקורות שלו". לדברי לברי, "אז, כמו היום, הקונפליקט בין העיירה והשטעטל והצעירים שבונים עולם חדש זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו".
