חיוך אחד גדול מול כל השכול: הסדרה "מקום בצמרת" על הפופ הישראלי היא החמצה

חיוך אחד גדול מול כל השכול: הסדרה "מקום בצמרת" על הפופ הישראלי היא החמצה

social
facebook whatsup email tweeter
נדב מנוחין //
3.2.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"זה הנרטיב של הפופ הישראלי בעיני הסדרה: כל מה שמיני, כל מה שעסוק במופע חיצוני ובפרפורמנס, כל מה שרוצה לשמח, ובעיקר, כל מה שהוא לא "רציני" הוא פופ. זאת לא הגדרה מוזיקלית חכמה מדי, וגם הגדרה תרבותית לא מוצלחת"
"מקום בצמרת", סדרה בת שישה פרקים בערוץ 1, מבקשת לספר את סיפורו השלם של הפופ הישראלי המקופח, אבל נופלת לדיון שטחי ואנקדטולי. בדיוק הרעות החולות שבהן הואשם לאורך השנים, ובכן, הפופ הישראלי

ב-2004, כשעוד קראו לה רוני סופרסטאר, רוני דואני דילגה בקלילות על במת הפסטיגל. אישה צעירה, חייכנית, בלונדינית, שרוכבת על ההצלחה של אחד הלהיטים הכי גדולים באותה השנה, זה שהעניק לה את שמה. "מה רע בלהיות נסיכת פופ?", היא תוהה באחת משורותיו, "מה רע בלעשות שמח? למה הכול חייב להיות עמוק?".

 

השיר הזה נשכח, וגם רוני דואני כבר לא מה שהיתה. אבל התהייה ההיא עדיין נישאת ברוח. יותר מזה, היא מהדהדת שאלות נוספות, חשובות לא פחות: מה קרה לפופ הישראלי? איך תרבות הפופ מנהלת את העולם, ובישראל רק בלדות של יום הזיכרון מנצחות את המצעדים? ולמה איש לא זוכר את אמני הפופ הישראלים? הדוקומנטריסט והעיתונאי ניסן שור, מי שעמד מאחורי הספר והסדרה "לרקוד עם דמעות בעיניים" על תרבות המועדונים הישראלית, יצר את "מקום בצמרת: שישה פרקים על פופ ישראלי", סדרה חדשה של הערוץ הראשון, כדי לענות על השאלות האלה.

רוני דואני - סופרסטאר

בלי טוקינג הדס

 

בשנים האחרונות התגבשה סביב המוזיקה הישראלית מסורת נאה של תיעוד טלוויזיוני, מ"סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר על הרוק הישראלי ועד "ים של דמעות" על המוזיקה המזרחית, ונעשו שורה של סדרות וסרטי טלוויזיה על תופעות ספציפיות (למשל, "יורים ושרים" על הלהקות הצבאיות). עם זאת, את ההיסטוריה כותבות, כידוע, האליטות, ולכן לא מעט תופעות חשובות הודרו מהסיפור השלט, בעיקר מפני שהיו "קלילות מדי" או "נמוכות". אל הוואקום הזה שור מבקש להיכנס. משימה לא פשוטה אך ראויה להערכה.

 

"מקום בצמרת" מחולקת לשישה פרקים (צפו כאן בשניים ששודרו עד כה). כל אחד מהם מבקש לספר את הסיפור מתחילתו, אי שם בשנות ה-50, ועד ימינו, לפי פילוח נושאי: "זמרים", "זמרות", "להקות", "מוזיקה שחורה", "מאחורי הקלעים" ו"מוזיקה מזרחית/פופ מזרחי". הניסיון של שור וחבורתו הוא לעסוק בסוגיות שאופייניות לכל אחד מהתחומים הללו בנפרד, ולא לכרוך אותן יחד באופן כרונולוגי או ז'אנרי – בחירה שהסדרה משלמת עליה מחיר, אבל ראויה לשבח על התעוזה הטמונה בה.

 

גם צורת העריכה שנבחרה לסדרה יוצאת דופן: בלי קריין רצף, ואף בלי "ראשים מדברים", אלא קריינות מפי עיתונאים, מבקרים ומוזיקאים, על רקע קטעי ארכיון נפלאים, בצד צילומים עדכניים ומרהיבים של אמני פופ, עשורים לאחר שיאם, בבגרותם הנוצצת פחות (עבודה של ירון שרף, מי שצילם בין היתר גם את "אפס ביחסי אנוש" ו"הערת שוליים"). למעשה, "מקום בצמרת" היא משהו בין וידאו-ארט מונטאז'י לתוכנית רדיו; יותר הגיג ויזואלי על תרבות פופ מאשר כרוניקה דוקומנטרית עקבית.

 

מיהו פופי

 

ברמת התוכן, לעומת זאת, העסק בעייתי בהרבה. היות שהפרקים בנויים כרצף הערות על קריירות של שלל אמנים, נוצר דיון שטוח ואנקדוטאלי. הזמרים הגברים, למשל, מוגדרים על פי העיסוק שלהם בלבוש ובתנועה, והפרק על הזמרות עוסק כמעט אך ורק במיניות שלהן. לסכם את תרומתן של עפרה חזה וירדנה ארזי לפופ הישראלי בתהייה אם הן מייצגות משהו מיני הוא בגדר עוול כפול – להן ול"מקום בצמרת".

 

זה, אפוא הנרטיב של הפופ הישראלי בעיני שור: כל מה שמיני, כל מה שעסוק במופע חיצוני ובפרפורמנס, כל מה שרוצה לשמח, ובעיקר, כל מה שהוא לא "רציני" הוא פופ. זאת לא הגדרה מוזיקלית חכמה מדי, וגם הגדרה תרבותית לא מוצלחת. כך, למשל, הסדרה כורכת יחד שירי ארץ ישראל, מוזיקה סלונית ורוק-פופ ישראלי מוקדם, ובפועל, מדובר בז'אנרים יריבים שמייצגים עולמות ערכיים שונים ואף מנוגדים זה לזה. פייטנים כג'ו עמר ואהרון עמרם נכרכים יחדיו עם דודו אהרון – לא בדיוק אותו סיפור של פופ. זאת ועוד, "מקום בצמרת" מדלגת על תקופות ארוכות וחשובות ומתייחסת בפרטנות לזמר אחד, בצד התייחסות אגבית לאחר – לרוב באופן לא מנומק.

 

טיפקס, גזוז, מזי כהן, ישי לוי ושרי לא מצאו את דרכם אל הסדרה, וכמוהם גם שי גבסו, האחיות פיק ורוני סופרסטאר עצמה; שרית חדד ואהובה עוזרי תומצתו לכמה משפטים בודדים (ובכלל, אין כמעט נשים בפרק על המוזיקה המזרחית). בהתאם, גם הדברים של המרואיינים אינם מצטברים לכלל רצף כרונולוגי, אלא נותרים בגדר אוסף אמירות כלליות על התופעות ועל האמנים. למעשה, שור ויתר בכך על הניסיון להציג סיפור קוהרנטי – הנרטיב של הפופ הישראלי – לטובת דיון שטחי.

מקום בצמרת - פרומו

של מי הישבן הקפוץ הזה?

 

הפרקים המאוחרים של הסדרה, בעיקר אלו על המוזיקה והשחורה והמוזיקה המזרחית, טובים יותר מהקודמים ומעלים את האפשרות שהוזכרה קודם לכן, שפילוח ז'אנרי או כרונולוגי של הפרקים דווקא היה עושה חסד עם הסדרה (על אף שגם הם לא חפים מבעיות: הראשון עוסק רוב הזמן באזוטריה גמורה, השני דן כמעט ברשלנות במוזיקה המזרחית שאחרי אייל גולן ובתפניות שעברו עליה).

 

בסופו של דבר, שור נשאר בלי תשובות לסדרת השאלות מהפתיח. הוא מעלה כל מיני רעיונות שקשורים בדת, גזע, מין, צבע וחוש קצב, אבל אינו מפתח אף לא אחד מהם באופן משכנע. זה חבל, בעיקר משום שהתשובה נמצאת מתחת לאף שלו כל הזמן: לא הרוק הישראלי או שירי ארץ ישראל הביסו את הפופ המקומי, אלא תרבות אמצע-הדרך הישראלית, זו של הבלדות השקטות ומוזיקת השכול.

 

הרי אותם אמני פופ שהסדרה דנה בהם נכנסו אל הסיפור "קפוץ-הישבן" – כפי ששור כינה אותו בראיון ל"הארץ" – דרך התרבות הזאת. זה גם הפופ הישראלי האמיתי של היום: אמנים כמו עידן עמדי, עידן חביב, דור דניאל, לירן דנינו ונתן גושן, שאמנם מאיישים את תפקיד גיבורי התרבות האיקוניים, אבל בוחרים במודע שלא לגעת בפופ קצבי מדי. הישבן הקפוץ הוא שלהם.

 

ובכל זאת, רגעים יפים של חסד מתרחשים בכל פעם שאמן מזדקן עולה לשיר את הלהיט הישן שלו, במוסך, במתנ"ס, בבריכה או בדיור מוגן. המציאות הישראלית מדכאת את הפופ הישראלי – ביומיום העכור לעתים קרובות מדי, וכן באתוס העקרוני שלה. אבל האמן המקשיש שעולה לשיר את השורות שעשו אותו כוכב בגיל 20 ומחייך הוא המנצח הגדול.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus