"לפני בוא" (צילום: אמיר שיינבאום)
הסכיזופרניה של אליהו הנביא: מחזה חדש מנסה להתמודד עם הפיצול
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
1.7.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"רואי רביצקי, כותב המחזה: כמו שאליהו מסמל את חוסר הסבלנות שלנו ואת הרצון להיגאל, הוא מסמל גם את הצורך לקבל הכרעות לא-פתורות"
"רחל קשת, במאית: אני חושבת שבשונה ממה שקורה היום בתיאטרון, שמנסים לרצות את הקהל והרמה יורדת ויורדת ומאכילים את הצופים בכפית, יש כאן משהו אחר"
במופע הקברטי "לפני בוא" מתנהל מאבק איתנים בין אליהו הנביא הקנאי והזועם לאליהו הזכור לטובה של המדרש. רגע לפני הבכורה מספרים היוצרים על הרלוונטיות של הנבואה, על ההשראה ועל האתגר שביצירה מקורית

 

רגע לפני שהמשיח צריכה להגיע, היא שולחת מופע חימום – את הנביא אליהו. זהו המנוע לעלילה של המופע "לפני בוא", שכתב רואי רביצקי וביימה רחל קשת ומבוסס על פסוק מספר מלאכי: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". סמוך לביאת המשיח יבוא אליהו, כמעין הכנה לאירוע המרגש של אחרית הימים. המשיח ב"לפני בוא" הוא משיח ממין נקבה ("משיחה", אומר רביצקי ומוסיף: "את הדמות של המשיח משחקת שחקנית. יש כאן אמירה מסוימת, אבל אנחנו לא מדגישים יותר מדי את הפונקציה המגדרית"). ואולם בואו המקדים של אליהו איננו עניין של מה בכך; דמותו של אליהו היא דמות אמביוולנטית, שמכילה שתי זהויות שונות, סותרות, ושני מועמדים מתחרים על התפקיד של אליהו, שיבוא סמוך לגאולה. "לפני בוא" פורש את שתי הזהויות הללו, ומהן מתפתח לאמירה כללית יותר, על הרלוונטיות של הטקסטים הנבואיים לימינו.

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי לפני בוא חמישי,
21:00 / 12.7.18

 

"יש שני מתמודדים על התפקיד: אליהו הנביא הקנאי והזועם, ואליהו הנביא הזכור לטובה", אומר רביצקי, "שתי הדמויות הללו משקפות היבטים בדמות של אליהו ופיצול תודעתי שיש לנו בכל מה שקשור אליו: אנחנו חושבים היום על אליהו כעל מעין סנטה קלאוס חביב, אך אליהו הוא גם מי ש'קנוא קינא', בלשון המקרא. המחזה, באמצעות מונולוגים ודיאלוגים ושירים, מנסה לפצח את השאלה: כשאליהו הנביא יבוא לפני בוא יום ה', כפי שמתואר בפסוק, מי משני אלו יגיע? לאיזו הכנה למשיח אנחנו מצפים וכיצד נראית גאולה?".

 

תהליך היצירה החל במעין ניסיון לבנות קולאז' של דמותו. "בהתחלה חשבנו לקחת שירים קיימים ושירים חדשים על אליהו בצד טקסטים מקראיים ומדרשיים ולהציג מין פנורמה של הדמות שלו", מספר רביצקי, "אך ככל שנכנסתי ללימוד ולחיפוש, הבנתי שיש בזה משהו בעייתי מאוד, כי למעשה אין לנו אליהו אחד. אי-אפשר ליצור רצף בין אליהו המקראי, אליהו המדרשי ואליהו של שירי ההגדה של פסח, ועניין אותי לעסוק במתח הזה. מהר מאוד זה נהפך להפקת מקור קברטית שמנסה לפתח את המתח הסכיזופרני של אליהו הנביא ואת הקשר של הפסוק 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא' לפסוק שבא אחריו: 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. איך משיבים לב אבות על בנים – האם בקנאות ובזעם של אליהו המקראי, או ברוך ובחמלה של אליהו החז"לי והמדרשי?".

 

 

לפני בוא אליהו
דימויים סותרים. אליהו (ג'יובני לנפרנקו 1624-1625)

 

 

"בתיאור המחזה שאלנו אם המאבק הזה ייגמר בתיקו", מנסה רביצקי לגשר על המתח בין שתי העמדות, "אני חושב שטמונה כאן תשובה מסוימת. אחד הדברים שאליהו הנביא מסמל הוא חוסר המוכנות שלנו להשאיר שאלות פתוחות. בתלמוד הבבלי, למשל, כשיש נושא שלא מצליחים להגיע להסכמה עליו, הפתרון הוא 'תיקו', שבארמית פירושו 'תעמוד' – תעמוד השאלה. המדרש הפופולרי מסביר את המילה 'תיקו' כראשי תיבות של 'תשבי יתרץ קושיות ובעיות', כלומר, כשיבוא אליהו, הוא יפתור את התסבוכת. אבל המדרש הזה מבטא חוסר נכונות לקבל את העובדה שיש משהו שאינו מוכרע. אנחנו יודעים שאחד הצדדים צודק והשני טועה, ויום אחד יבוא אליהו ויגלה מי צודק ומי טועה. אנחנו מוכנים להיות קצת סבלנים כי אין לנו דרך להגיע להכרעה, אבל ההכרעה שם, ואנחנו מקווים שיום אחד יבוא אליהו ויציג אותה. אבל כשמסתכלים על 'תיקו' במקור, כ'תעמוד', יש כאן הבנה שאי-אפשר להגיע להכרעה. ולכן, כמו שאליהו מסמל את חוסר הסבלנות שלנו ואת הרצון להיגאל, הוא מסמל גם את הצורך לקבל הכרעות לא-פתורות. ולכן אני חושב שהמתח הזה ייפתר בתיקו, שמקבל את חוסר היכולת להכריע בצורה חד-משמעית".

 

הקול של האנדרדוג 

 


את המופע מגדיר רביצקי כ"קברט", אף שלמעשה הוא קרוב יותר למחזמר. "יש במופע דיאלוג בין הדמויות, וכן שירים מקוריים שמתבססים על מחקר על דמותו של אליהו בתנ"ך, בפרשנויות ובתלמודים וגם בשירה ובספרות העברית. מעניין שדווקא בספרות העברית החדשה יש הרבה מקום לאליהו הקשוח והקנאי, ולאו דווקא לדמות החביבה שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי. אפשר, למשל, לדבר על "צור וירושלים", מחזה שכתב מתתיהו שוהם, המתאר את המאבק של איזבל באליהו, וכן על שירים של חיים גורי ושל טשרניחובסקי ואחרים, שמציגים את הפן הפחות פופולרי של אליהו, וגם הם היו השראה למופע הזה". 

 

אריאל הורוביץ חיים גורי הדס פרוש
פרספקטיבות מושתקות. גורי (פלאש90, הדס פרוש)


למה לדעתך דווקא בספרות העברית החדשה יש חזרה לפן הזה של אליהו?

 

"אני חושב שזה קשור למגמה הכללית בספרות העברית החדשה של חזרה למקרא, ובמקרא אליהו הוא אכן דמות קנאית, ואילו הדימוי הרך יותר שלו הוא פרי פרשנויות מאוחרות יותר. זה קשור גם לכך שבספרות הרבה פעמים משמיעים את קולו של האנדרדוג: טשרניחובסקי כתב על 'חזון נביא האשרה', וחיים גורי כתב על אלמנותיהם ועל יתומיהם של נביאי הבעל – מעין ניסיון להביא פרספקטיבות מושתקות. כך גם בקשר לאליהו".

 

שם המופע, "לפני בוא", מרמז לאותו פסוק במלאכי. האם יש כאן משמעות נוספת מבחינתך?

 

"אני חושב ששם המופע נועד להדגיש את העובדה שהמופע עוסק ברגע לפני הגאולה - לא בגאולה עצמה, אלא במה שיתרחש ממש לפניה. יש כאן רמז לכך שכל עוד אנחנו לפני בוא, אנחנו לא צריכים לדמיין שאנחנו כבר שם. אנחנו לפני זה". 

 


היום שלפני הגאולה

 

רחל קשת, במאית המופע, מקווה להשיב באמצעותו את התודעה הנבואית ליום יום הישראלי. "לנביא יש שתי פונקציות", היא אומרת, "הוא אומר את דבר השם, יודע מה אלוהים רוצה ואומר את זה לעם; הוא מייצג את האמת האבסולוטית. לצד זאת, יש גם נביאים אקסטטיים, שאינם מתכוונים דווקא להיות מנהיגים ולדבר עם העם, אלא רוצים להידבק באלוהים. באופן אישי, אני מרגישה געגוע לנביאים, בשני ההיבטים האלה. אנחנו הולכים בערפל, לא יודעים מה אמת ומה שקר ומה דבר האלוהים, ואולי אנחנו זקוקים לנביא, למצפן מוסרי שיכוון אותנו. אבל יש בי געגוע גדול גם לנביא האקסטטי, שדבק באלוהים. בעידן שבו הכול בסדר, הכול יחסי ואין אמת אבסולוטית, הנביא מציג משהו בהיר יותר, יציב יותר ודבק יותר". 

 

במהלך העבודה על המופע הכריעה קשת כמה הכרעות מעניינות. "יש שבעה נגנים חיים על הבמה, וחשוב לי שהם יהיו חלק מהמופע", היא אומרת, "זה

לא שהם יגיעו לבושים בטריקו שחורה וישבו בחושך; יהיה להם ביגוד מלא של שחקנים, השחקנים מתייחסים אליהם והם לגמרי שותפים למה שקורה על הבמה. דבר נוסף הוא שאני כבמאית אוהבת לעבוד עם במה ריקה, ולכן מה שממלא את הבמה הוא בעיקר השחקנים והנגנים, שהם לבדם מייצרים את כל ההעמדה הבימתית. על הבמה יש רק את הכורסה של המשיח. כבר שנים שאני רואה מחזות זמר ואני מאוד אוהבת את הז'אנר הזה. שאבנו ממנו השראה מסוימת, אבל אין ממש מודל קיים למופע שאנחנו מעלים. אנחנו לוקחים אלמנטים מתוך קברטים ומתוך מחזות זמר, אבל ככלל, אנחנו יוצרים משהו חדש".

 

מה היה האתגר המרכזי שלך בעבודה על המופע? 

 


"העבודה עם הטקסט. זהו טקסט בחרוזים, ברמה גבוהה מאוד ויש בו המון רפרנסים. בהתחלה, כשקראנו אותו, זה היה כמעט סינית. הכול כתוב בעברית, הכול בדימויים ובחרוזים, אבל לא הבנו מה אנחנו קוראים. לכן, קודם כול ישבנו, כל צוות המופע ורואי, ולשחקנים היה חשוב להבין מה המשמעות של כל מילה שיוצאת להם מהפה, להבין את הרפרנס המקראי או המדרשי של כל הטקסט. רק אחרי שפירקנו את הטקסט לגורמים, הבנו אותו לעומק. החלטנו לחגוג את הטקסט. מי שרואה את ההצגה, רואה חגיגה של טקסט, של מילים ומשמעויות ורפרנסים. אבל זה היה מאתגר: להפוך את הטקסט לנגיש, לפשוט, אבל אני חושבת שבשונה ממה שקורה היום בתיאטרון, שמנסים לרצות את הקהל והרמה יורדת ויורדת ומאכילים את הצופים בכפית, יש כאן משהו אחר. גם לקהל שאוהב חוויות אסתטיות וחגיגה של השפה מותר ליהנות מתיאטרון".

 

את מרגישה שתיאטרון הוא אופן מסוים של נבואה עכשווית?

 

"יש בזה משהו. אני מרגישה שעבודת השחקן היא עבודה של חיבור שמים וארץ ושיצירה היא צינור לדבר גבוה יותר. כשהיוצר נמצא ברגע המזוקק של היצירה, בלי כל מה שמסביב, הוא נהפך לצינור; הוא מחובר בדרך שאני לא מכירה כמותה. זה קיים גם קצת בתפילה, והתפילות שלי כיוצרת מתרחשות כשאני על במה או מביימת. שם הדיבור הכי אינטימי שלי עם אלוהים".

 

אריאל לפני בוא מאונך
חגיגה של טקסט. השחקנים והיוצרים (צילום: אמיר שיינבאום)

 

 

"צריך להגיד שבשונה ממחזות זמר מקראיים אחרים", מבהיר רביצקי, "המופע אינו מספר את עלילת המקרא. מחזמר כמו 'יוסף וכתונת הפסים המשגעת' מספר את הסיפור המקראי כמחזמר, ואילו העלילה של 'לפני בוא' איננה עלילה מקראית, אלא סיפור על היום שלפני הגאולה, על אליהו הנביא שמחכה להישלח ועל מאבק בין שתי דמויות של אליהו שמתחרים על התפקיד במעין תערובת של אודישנים, משפט פומבי ותחרות על לבה של בחורה, וההנחה היא שלדמויות, וגם לצופים, יש בראש את המקרא ואת המאורעות שלו ואת הלשון שלו. וכך, כשהדמות מספרת על עצמה או טוענת טיעונים, היא עושה זאת מתוך ההיסטוריה האישית שלה, שמעצבת אותה כדמות - במקרה של אליהו הקנאי זה המקרא, ובמקרה של אליהו הזכור לטובה זה המדרש וחז"ל".

 

"זה לא מחזה אקטואלי", הוא אומר, "ובכל זאת, שני הדגמים של הנביאים שמתחרים על השאלה למה זקוק עם שמצפה לגאולה, נוגעים בשורה של סוגיות כמו חינוך ילדים ותלמידים, הנהגה פוליטית, התמודדות עם החיים בעולם בלתי-נגאל - כל הדברים האלה רלוונטיים לחיי יום יום ולחיים ציבוריים. נביא איננו מגיד עתידות: הוא אמנם מביא את דבר אלוהים לעם, אך הוא גם מביא את דבר העם אל אלוהים, ויש לו תפקיד כפול: מי שתובע את התביעה הבלתי-מתפשרת לשלמות, אך גם מי שמסמל את היכולת להחזיק בתקווה בעולם לא-גאול. אני חושב שהמתח שבין הנחמה והזעם רלוונטי לחיים בעולם בלתי-נגאל, והנביאים הם דמויות שאין שני להן בהשראה שאפשר לשאוב מן הקושי שהן מתמודדות אתו".

 

כותב המחזה: רואי רביצקי, בימוי: רחל קשת,  לחנים וניהול מוזיקלי: אוריין שוקרון  

שחקנים: ענבל מילוא, רותם לוי וגה, זוהר בדש
 

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי לפני בוא חמישי,
21:00 / 12.7.18

 

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus