מתוך "הזאב מוול סטריט"

הבהלה לכסף: חטא העגל בקולנוע האמריקאי

social
facebook whatsup email tweeter
יובל ריבלין //
21.2.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
" משהו חוסם את יכולתם של יוצרי קולנוע לראות את עצמם בצורה צלולה, ולמשהו הזה יש צורה של דולר. גם הבמאים הפיקחים ביותר חשופים לתופעת הלוואי של הנגיף הירוק. גם הם עלולים ללקות בעיוורון. "
הקולנוע האמריקאי מרבה לבקר את תאוות הבצע ואת המרדף אחר הממון בזמן שהוא מציית בדיוק לערכים אלה. יובל ריבלין חושף את הצביעות

משפט חכם קובע כי כולנו עיוורים ביחס לנקודות העיוורות שלנו. חוסר היכולת לדעת מה הם הבאגים שלנו הוא הבאג הגדול יותר. גם לתעשיית הקולנוע ההוליוודית לא חסרים באגים, ודווקא מדיום המושתת על יכולת הראייה של צרכניו לוקה בלא מעט שדות עיוורון. כך למשל, יחסה של הוליווד לממון ולתאוות בצע יכול לשמש עדות לקיומו של קטרקט קולנועי. משהו חוסם את יכולתם של יוצרי הקולנוע לראות את עצמם בצורה צלולה, ולמשהו הזה יש צורה של דולר. גם הבמאים הפיקחים ביותר חשופים לתופעת הלוואי של הנגיף הירוק. גם הם עלולים ללקות בעיוורון.   

 

לקריאה נוספת: מה יש לקולנוע האמריקאי להגיד על קורבנות?

 

הסרט האמריקאי תמיד ראה בחמדנות הפיננסית את אבי אבות החטאת. בשעה שסוגי חמדנות אחרים הוצגו בסלחנות מה, אובזרו נבלים קולנועיים בתאוות בצע נטולת גבולות שעליה הם תמיד שילמו מחיר כבד. מהאמרגן המסרסר בבובת העץ תמורת מגדל מטבעות ב"פינוקיו" מ-1940 ועד להצבת הבהלה לזהב העכשווית כאחראית למשבר הכלכלי של השנים האחרונות בסדרות טלוויזיה ובסרטים מובילים כדוגמת "הזאב מוול סטריט", "ספוטלייט" ו"מר רובוט" - בכולם הוצגה הסגידה למצלצלים כפגם אישיותי שאין דוחה ממנו.

 

"תאוות בצע היא דבר טוב", קבע גורדון גקו, סוכן הבורסה הממולח מ"וול סטריט" (1987) ואחד הנבלים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע. גם קביעתו של מושל וירג'יניה רטקליף בסרט "פוקהונטס" (1995) שהזהב היא עילת העילות להתיישבות הבריטית ביבשת אמריקה אמורה היתה לשמש לצופה תמרור אזהרה. הרצון להתעשר הוצג כרצון שלילי, והרדיפה אחרי ערכי מוסר וערבות משפחתית הוצגה כעדיפה ממנו. הבעיה היא שקשה לקבל את הטפותיה של הוליווד לחיי צניעות בשעה שהיא עצמה הינה מופת לסגידה יומיומית לעגל הזהב הקפיטליסטי. את גיבורי הסרטים היא שופטת בהתאם לפרמטרים מוסריים, אך הסרטים עצמם נמדדים על פי הכנסותיהם הכלכליות. סרט טוב הוא סרט מצליח. בפרסים יכולים לזכות אך רק "שוברי קופות", ואל ההכנסות ממכירת כרטיסים יתלוו גם שלל מוצרי לוואי שינפחו עוד קצת את שורת הרווח בחשבון הבנק. אירונית היא העובדה שהצלחה כלכלית זו בנויה על שיווקה של תפיסת עולם ערכית המתייחסת לכסף כאל דבר בזוי. שני הסרטים ששמם הוא "עשרת הדיברות" ממחישים היטב עמדה דו פרצופית זו.

 

 

 

 

תחלואי הלוחות הראשונים

 

את "עשרת הדיברות" על שתי גרסותיו ביים ססיל בי. דה מיל, מאושיותיה של תעשיית הקולנוע ההוליוודית בראשית דרכה. דה מיל, שאמו היתה יהודייה, ביקש כבר ב-1923 להצביע על סכנותיה של הסגידה למולך הממון ועל החובה לציית לתביעותיו של האל הקדמון, הרלוונטיות גם לבני המאה ה-20. הסרט האילם שביים דה מיל התרחש ברובו בארצות הברית של שנות ה-20 והציג ללא כחל וסרק את חיבתו של אחד מגיבורי הסרט, גיבור שלילי כמובן, לשטרות ולמטילי זהב. ניתן היה לראות בסרט מעין "כתובת על הקיר", המקדימה בשנים ספורות את קריסתה של מערכת הבנקאות האמריקאית בסוף העשור להפקתו, אלמלא היה הסרט עצמו יצירת ראווה מנקרת עיניים.

 

 הסרט, הנפתח באם הקוראת יחד עם שני בניה את סיפור יציאת מצרים וחטא העגל, משחזר מעמדים אלה במיטב הפאר והכלים הקולנועיים העומדים לרשותו. מאות ניצבים, עטויים תלבושות מנצנצות, ממחישים את טיבה של ההפקרות האנושית בהיעדר סמכות אלוהית. דה מיל רוצה שנדע כי התנהגות זו ראויה לכל גינוי, אך יותר מכך, הוא רוצה שלא נוריד ממנה את העיניים; שנתפעל מהעושר ההפקתי, שנמחא כפיים לאפקטים המשוכללים והיקרים, שנאמץ את קריאתו של הסרט לחיי צניעות, המוצגת באמצעים לא צנועים בכלל. הסרט מגנה את ההעבודה לעגל הזהב, ואולם, עבודה זו הינה אחד משיאיו של הסרט, וכך, נהיה הסרט אף הוא לעגל, ואנחנו - לעובדיו.

 

חוסר מודעותו של דה מיל לסתירה המובנית בסרטו ורצונו להתמיד בהטפתו המפוארת לחיי צנע הובילו אותו לבימוי גרסה שנייה לעלילה זו ב-1956, שנים ספורות לפני מותו. הנתינה השנייה של "עשרת הדיברות" לוקה בכל תחלואי הלוחות הראשונים ומחמירה את הסימפטומים. הסרט כולו מוקדש לשחזורו של הסיפור המקראי, ועל אף הטון הדידקטי הקורא שוב ושוב (בקולו של דה מיל המשמש כקריין) לאמץ את הבשורה האלוהית, ניכרים מן התוצר הסופי מאמציו של היוצר לחלץ מצופיו קריאות התפעלות מעושרה של ההפקה המודגש בכל סצנה וסצנה. הכול מופרז בסרט, מאורכו הבלתי נתפס, דרך השימוש בתמונת מסך רחבה במיוחד ועד לעלילה המלודרמטית הצעקנית העולה על גדותיה. "עשרת הדיברות" אמור להלל את ערכה של הבשורה האלוהית, אך הוא עושה זאת באמצעים אנושיים, אנושיים מדי.

 

 

  

 

את הפער בין התוכן הפוריטני לאריזה הצעקנית בסרטיו של דה מיל ניתן לדרוש לגנאי, ואפשר גם לשבח. ניתן ללעוג לחוסר הקוהרנטיות ולחיבה הנובורישית למוחצנות הדורסת את הנטייה האנושית הבסיסית לראייתו של הכסף כסרח עודף ולא כצורך קיומי, אך אולי יש לראות בסתירה זו הוכחה לשניות שבה מנהלים רבים מאיתנו את חייהם. בגלוי, מבקרים את בעלי המשכורות הגבוהות והמופרכות ומקנאים בהם בסתר; רואים בהיעדר נכסים גילוי של מפסידנות, אך מתקשים לייחס לאתוס הקפיטליסטי ערך מוסרי כלשהו. מעלתם המובהקת של סרטי "עשרת הדיברות" היא בהיותם חושפים לא במכוון את הקרבה הניכרת בין המעמד האלוהי לחטא העגל. אותם קליינטים צרכו את שניהם אי אז בהר סיני. אותם קליינטים צורכים אותם היום גם בבית הקולנוע.

 

 

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי פרשה בקולנוע || חטא העגל שני,
20:00 / 22.2.16
מבט קולנועי על פרשת "כי תשא"

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus