מים

המדריך לקופצת למים העמוקים: על יצירת הביכורים

זהר אלמקייס //
27.5.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"עלמה מרים כץ: להוציא ספר ראשון זה בכלל לא כמו לידה. זה תמיד מעצבן אותי כשמשווים בין השניים. לא ילדתי מעולם, אבל ברור לי לחלוטין שהבשר מעורב בתהליך באופן אחר. הספר ניתק ממני, כמו איבר שהפך לאובייקט בלעדיי, בלי הגוף שבתוכו הוא נוצר"
"כששוחחתי עם היוצרות עלתה בדעתי המילה 'בוסר', שלעתים כה קרובות משתרבבת לשיפוט של יצירות ביכורים. בדרך כלל המילה הזאת מבקשת להצביע על פגם, על דבר שאינו בשל דיו. חשבתי על כך שהבוסר דווקא מאפשר איזו ראשוניות, טומן בחובו את הפוטנציאל לאלתור"
"ויקטוריה חנה: אם היו אומרים לי שאחכה זמן רב כל כך עד שיוולד הדיסק, לא הייתי מאמינה. זה באמת לא איזו אידיאולוגיה, אלא תוצר של כמה דברים שתרמו זה לזה, ובהם פרפקציוניזם ופחד. כשאתה מוציא משהו לעולם, ישנו הפחד שפתאום הוא ייעלם"
מה הופך יצירת ביכורים לכזאת? האם "בוסר" הוא בהכרח משהו רע, או דווקא פתח להתנסות וחקירה? לכבוד שבועות, יוצרות בתחומי המוזיקה, הקולנוע, האמנות החזותית, הספרות והשירה מספרות על משמעותה של יצירת הביכורים בעיניהן

בספר דברים מצוטטות המילים שאותן נדרש האדם לומר בעת שהוא מביא את ביכוריו לבית המקדש. בין השאר, הוא אומר לאלוהיו: "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'". טקס הבאת הביכורים קיבל עם הזמן צורה ספציפית, הכוללת את הלכותיו וגם את מועדו – תחילתו, הרי, בחג השבועות.

 

בראשית ימי המדינה, ובמידה מסוימת גם כיום, הצביון החקלאי-התיישבותי הכתיב צורה שנעה בין המחולן ובין מה שאולי ניתן לכנותו ה"פגאני", כלומר, טקס השם את מבטחו באדמה ובארץ - הן אלו שמעניקות את פרי הביכורים ומאפשרות את השפע. מהי משמעותה של יצירת הביכורים? איזה מין פרי עמל היא: תוצר ראשוני של מחקר מתמשך, או דווקא התנסות בפורמט חדש ואחר? יוצרות בתחומי המוזיקה, הקולנוע, האמנות החזותית, הספרות והשירה מספרות על משמעותה של יצירת הביכורים בעיניהן.

 

סרט ביכורים בפרנציפ

 

בעיני הבמאית מורן איפרגן, שסרטה התיעודי "הקיר" זכה זה עתה בתחרות הישראלית בפסטיבל "דוקאביב" ושמאחוריה כמה סרטים תיעודיים בבימויה ואף פרק בסדרה התיעודית "אכלו לי, שתו לי - הדור הבא" (העוסק בפלסטינים ובקשר שלהם לסוגיה המזרחית בישראל), מעמדה של יצירה כיצירת ביכורים אינו תוצר של היקף היצירה, אלא דווקא תוצר של המסגרת שבה נוצרה והעצמאות של תהליך היצירה.  

 

 

"סרט הגמר שלי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל היה באורך של 48 דקות", היא מספרת, "אבל כאן משמעות הביכורים היתה מבחינתי שזו הפעם הראשונה מחוץ לבית הספר, הפעם הראשונה שאני לבד על הבמה. ההתקבלות המרגשת לתחרות של 'דוקאביב' העבירה אותי 'למגירה של הגדולים'. היתה כאן ראשוניות במובן של הפיכה מ'סטודנטית מבטיחה' למישהי שיוצרת לבד, בלי גב.

 

"הבכורה היתה מרגשת. את שואלת את עצמך – אני אזמין את האנשים הגדולים האלה? הם צריכים לבוא? גם בבכורה העולמית של הסרט, בפסטיבל דוקומנטרי בפומפידו בפריז, הסרט התחרה בקטגורית הביכורים. יש יוצרים שרוצים להשתתף בתחרות הגדולה, הרגילה, אבל אני שמחה להשתייך לקטגוריה הזאת".

 

ייתכן שההלימה בין קטגוריית הביכורים ובין סרטה של איפרגן קשורה גם לאופיו של הסרט, המתרחש בעזרת הנשים בכותל המערבי ונעזר בפסקול של שיחות טלפוניות כדי לתאר חורבן של בית אישי הרבה יותר – של חיי נישואים ומשפחה. "אני לא חושבת שיכולתי לביים את הסרט הזה כסרט חמישי או שלישי", היא אומרת, "ספציפית, זהו סרט שמתפוצץ בווליום גבוה, שמבטא דרייב של אדם המבקש להפוך מסטודנט ליוצר. במאי אלג'ירי שהציג אף הוא את סרט הביכורים שלו בתחרות בפריז, אמר לי: 'אני לא חושב שתעשי עוד סרטים אחרי הסרט הראשון הזה, כי התפוצצת ונתת בו את כל מה שיש לך'.

 

"במקרה הספציפי שלי, אני מתחילה להבין שזאת הבמאית שאני. גם בסרטים שלי במהלך הלימודים ובפרק של הסדרה תמיד היה ממד אישי. מבחינת העמדה הדוקומנטרית שלי, יותר נוח לי לשים את עצמי שם. אני לא מבקשת לומר לאנשים, 'תשמעו על החיים שלי'. הרי בסרט עצמו אין פנים של אף אחד. ביקשתי לייצר חוויה כמה שיותר אוניברסלית וכמה שפחות קשורה אליי, למורן. זה סרט על פער בין-דורי, על חברות, על אמונה, על פרידה ועל גירושים, ורציתי שאת, כצופה, תשבי באולם ותחשבי על עצמך, דווקא כי אין מולך פנים להתחבר אליהם. הבחירה להביא את עצמי, ולא להתבונן או לייצג מישהו אחר כאשר אני מסתתרת מאחורי המצלמה, היא עמדה אתית של כנות".

 

האם גם גברים "יולדים" את יצירת הביכורים?

 

בעולם הקולנוע העלילתי מתקיים רובד של שכלול ושכתוב מתמשך, כפי שמתארת במאית הסרט "סופת חול", עלית זקצר: "ידעתי שאני עושה את הסרט כבר ב-2006, כלומר, עשר שנים לפני שהוא יצא, אבל העשייה עצמה נמשכה שש שנים. לקח לי חמש שנים לכתוב את התסריט. חפרתי בו וחפרתי בו, ולכן, כשהגעתי לצלם אותו, ידעתי כל הברה, כל נקודה, כל פסיק. ידעתי בדיוק מה אני רוצה; בכל פעם שהמילה 'שתיקה' הופיעה בתסריט, ידעתי בדיוק למה. העריכה והסגירה קרתה בשיא המהירות, כי כתבתי את התסריט כל כך הרבה זמן, שמשהו היה מדויק ונכון כל כך בעשייה. השקעתי בסרט שליש מהחיים שלי, ולכן הוא חייב להצליח. מהרגע שאני זוכרת את עצמי, קמתי כדי לעשות את 'סופת חול'".

 

נדמה שבמקרה הזה, יצירת הביכורים היא תוצר של הבשלה מתמשכת ומרובת שלבים, ורגע הביצוע הוא רק הנדבך האחרון, המתוזמר היטב, בשורה ארוכה של פעולות, מחשבות ושאלות. 

 

 

הקול האישי והכן נוכח ביתר שאת בספר הביכורים של המשוררת עלמה מרים כץ "פעימה" (הוצאת קשב לשירה). בעת קריאת הספר, הקוראת יכולה לחוש כאילו אצבעה מונחת על לבה הפועם של המשוררת, והיא קשובה לפעימתו וחשה בנוכחותה כל העת, ואולם, בעיני כץ, העובדה שהספר הוא חפץ גשמי בעולם מייצרת ניתוק ממנו וקיום עצמאי שלו. יתרה מכך, היא מתנגדת לדימוי הרווח: יצירת ביכורים כאקט של לידה. הדימוי הזה מעיד באופן עמוק על האופן שבו אנו תופסים את התהליך היצירתי ומאיר באור מסוים את ההיבטים המגדריים שאנו מייחסים ליצירה. האם, למשל, גם גברים 'יולדים' את ספרי הביכורים שלהם?

 

"להוציא ספר ראשון זה בכלל לא כמו לידה; זה תמיד מעצבן אותי כשמשווים בין השניים", אומרת כץ, "לא ילדתי מעולם, אבל ברור לי לחלוטין שהבשר מעורב בתהליך באופן אחר. הספר ניתק ממני, כמו איבר שנהפך לאובייקט בלעדיי, בלי הגוף שבתוכו הוא נוצר". כאובייקט כזה, המתקיים במקום חוץ-גופי, הספר והשירים הכלולים בו מקבלים חיים חדשים ואחרים; הספר הוא אמנם אוסף של מילים שהוקפאו בזמן, אבל יש להן את הזכות להיוולד מחדש; הן מחכות לקריאה שתחיה אותן".

 

ובעודנו קוראות ומעניקות ליצירה הזאת, הראשונה, רבדים פרשניים משלנו, המשוררת משתנה גם היא: "אנחנו משתנות מהר. כבר עכשיו בא לי לכתוב אחרת לגמרי, והוא רק יצא לפני חודשיים", אומרת כץ. הדימוי שהיא מספקת ליצירה רחוק מאוד מהתפיסה שיצצירה היא דבר מה מוגמר, שלם, מסוים, שעומד בפני עצמו, כמעט-מת: "אומרים שלהוציא ספר זו יומרה, אבל בעצם נראה לי שזה גם ההפך המוחלט. זה לתת לעצמי לטעות, לשלוח משהו שלעולם לא יהיה מושלם אל אוויר העולם, עם השם שלי עליו. שירה היא תמיד בתנועה, תמיד משתנה; מתארגנת מחדש ביחס ללב שמקבל אותה. אז בעצם אין פה עניין של שלמות בכלל".

 

האם "בוסר" הוא שלילי בהכרח?

 

יעל דין בן-עברי, משוררת שהוציאה לראשונה את ספר הפרוזה "אנשים שבקיר" (הוצאת ידיעות אחרונות), מתארת גם היא רגע של התנתקות, כשהבינה שהספר מוכן לצאת: "הספר ליווה אותי קרוב לשבע שנים. הוא נכתב בשתי תקופות מרכזיות, אפילו שסך הכול משך הכתיבה עצמה היה קצר וממורכז", היא מספרת, "ידעתי שהגעתי לסופו כשהדמות המרכזית הגיעה לרגע השיא שממנו לא יכלה להמשיך או לשוב לאחור. הרגע הזה הגיע מעצמו - לא צפוי ולא ניתן לשינוי. ברגע הזה הרגשתי שהספר מתנתק ממני ומוכן לצאת אל העולם. טף על פי שהיה עדיין יצירה שלי, הוא כבר היה חיצוני לי, נפרד". 

 

זהר ביכורים פעימה
עטיפת הספר

 

 

יעל דין בן עברי דווקא כן מתארת את רגע היציאה של היצירה כרגע שיש בו משהו מן הלידה: "היתה ביציאה של ספר הפרוזה גם מההמשכיות, מאחר שאני רואה בפרוזה שלי המשך ישיר של השירה שלי, אבל גם לידה מחודשת, מאחר שהפרוזה מביאה איתה משב אחר, שונה מאוד. כיוון שכתב היד ליווה אותי כמה וכמה שנים בגלגולים רבים, הלידה שלו היתה רוויית משמעותית מבחינתי. עיקר המשמעות של ביכורים בעיני היא התחושה של פתיחת דלת אל הפרוזה ואל העולם".

 

ומה באשר לרגע שאחרי פתיחת הדלת, לרגע שאחרי הבאת הביכורים? "אחרי שהספר יצא, הרגשתי רגשות מעורבים מאוד: פחדתי מהחשיפה, כי אני מרגישה שהתכנים שלו קשים מאוד, אבל גם התרגשתי מאוד, כי הרגשתי את פקיעתם של הקרומים בין היצירה לעולם".

 

ברומן הגרפי "במים", פרי עמלן של הכותבת תהילה חכימי והאמנית לירון כהן, הטקסט והדימויים נמצאים כל העת בתנועה זה מול זה. זה לא רק בגלל האופי התלוש של הגיבורה, המתאכסנת בבית מלון בשנחאי במסגרת נסיעת עבודה, אלא גם בגלל הדימויים החזותיים מגרי המחשבה והיפהפיים שיצרה כהן בצהוב-שחור, ובעיקר, בגלל היחסים המורכבים שמתקיימים בין שתי שכבות היצירה הללו.

 

בספר, רומן גרפי ראשון של שתיהן, מתקיימת כל העת שיחה שמתרחקת מרעיון השלמות או השורה התחתונה, לטובת פעירת סדקים בחלל ובזמן, חציבתם של ערוצים חדשים למחשבה ולעין: "הוויזואליות והתחושתיות החזקה של הטקסט", אומרת כהן, "קרובה מאוד לעולם הדימויים שמדגדג לי בקצות האצבעות".

 

כששוחחתי עם השתיים עלתה בדעתי המילה 'בוסר', שלעתים כה קרובות משתרבבת לשיפוט של יצירות ביכורים. בדרך כלל, היא מבקשת להצביע על פגם, על דבר שאינו בשל דיו. חשבתי על כך שהבוסר דווקא מאפשר איזו ראשוניות, שהוא טומן בחובו את הפוטנציאל לאלתור, להתנסות ולשבירה של החוקים.

 

שבירה כזו מעניינת במיוחד בתוך עולם הנובלות הגרפיות, שהוא עצמו עולם ראשוני וחדש יחסית. כהן מספרת: "ההחלטה על נובלה גרפית נבעה מהחיבור שלי לסיפור המוגמר שתהילה שלחה לי ומהאפשרות שלי לדמיין אותו. באופן עקרוני, זה לא פורמט שמושך אותי. לרוב אני רק מדפדפת ומסתכלת על הציורים, אבל כאן העובדה שהפורמט לא מכתיב לי הרבה, שאיני מכירה את החוקים שלו ושהכותרת שלו רחבה – דווקא היא אפשרה לי רעננות שאהבתי. זה פורמט ראשוני במידה מסוימת. הוא אמנם נעשה בעבר, אבל הוא עדיין פתוח מאוד לניסויים, כמו ניסוי מרתק בספרות למבוגרים שדורש פיתוח. אני לא יודעת אם הצלחתי או אם יש כזה דבר להצליח, אבל ניסיתי לגעת בקהל הרחב".

 

 

זהר ביכורים במים
מתוך "במים"

 

 

"אני יוצרת גם אנימציה פרימיטיבית שמוקרנת בחללים. זה עוד מדיום שאני לא כפופה לחוקים שלו ושאשמח לעולם לא ללמוד אותו בצורה מסורתית. אני מחבקת את הטעויות, את הדברים שיוצאים 'בוסריים'. כשאני חשה זרות, אני מסתקרנת; התשוקה ליצירה מגיעה. שם הרגש שלי מונח. בעבודה על הספר הכרזנו מההתחלה על חופש מוחלט, על ניסויים בלי השאלות שאנחנו שואלות אחר כך, כשהיצירה הופכת למוצר צריכה". נדמה כי ביצירת הביכורים הזאת דווקא הממד האקספרימנטלי אפשר תוצר בלתי-שגרתי.

 

השניוּת של מעמד הביכורים

 

מבחינת חכימי, שיצירותיה הקודמות ראו אור בצורת ספר השירה "מחר נעבוד" ובכתבי עת שונים, הממד הראשוני בא לידי ביטוי דווקא בעבודה המשותפת: "אם לירון לא היתה מציירת את זה, זה לא היה ספר", היא אומרת, "זו יצירה משותפת לא במובן שהתערבנו אחת לאחרת בכתיבה או בציור, אלא דווקא כשרשרת של יצירה. כמו שמישהו כותב שירים, ואחר מלחין. השיתוף היה בניסיון לחבר יחד, למצוא נקודות מפגש ולקבוע את היחסים בין הטקסט לתמונה, לעשות בחירות עיצוביות שאליהן נכנס גם המעצב אבי בוחבוט. כשהסיפור נכתב, לא ידעתי מה הוא יהיה. רק כששלחתי אותו ללירון והיא התלהבה, פתאום הבנתי שזה יכול להיות משהו, שהסיפור הוא קצת כמו סרט, פיזי מאוד, סיפור מסע".

 

דרך המפגש עם שותפתה ליצירה קיבל הסיפור הקצר צורה וחיים חדשים, ובכך השפיע חזרה גם על יצירתה של חכימי עצמה ככותבת: "אני לא יודעת לומר אם היה כאן ממש מעבר משירה לרומן גרפי. אני תוהה באיזה אופן העובדה שהספר נמצא בחוץ עכשיו משנה אותי. יש כל מיני קלישאות של משוררים וסופרים: שסופר לא יכול לקרוא לעצמו סופר לפני שהוא כתב שני ספרים, או שמשוררים טוענים שהם לא משוררים, אלא 'כותבים שירה'. אני לא קראתי לעצמי משוררת לפני שמישהו אחר קרא לי ככה. ייתכן שגם אני מרגישה שזה קצת מפחיד לקרוא לעצמך משורר. עכשיו, אחרי שהתחלתי לפרסם שירים ושאחרים התחילו לקרוא לי ככה, אני גם משתמשת במילה הזאת, אפילו שזה מוזר. בעצם אני חושבת שהרבה שנים אני משוררת. השירה תמיד היתה הדרך שלי להגיד מה שאני חושבת ומרגישה בקשר לדברים".

 

חכימי מצביעה כאן על הרגע המעניין של ההגדרה העצמית שיכולה להתאפשר דווקא אל מול מוצר גשמי, חומר בעולם, ובו-זמנית מציעה אפשרות אחרת: שהיצירה היא רגע של עצירה בהוויה ארוכה ומתמשכת, שרגע הביכורים, או התוצר שאנחנו מביאים אל העולם (דימויי הלידה שוב צצים ועולים, ועמם ההתנגדויות האפשריות), הוא רק פאוזה בתנועה נמשכת.

 

התנועה הנמשכת, ארוכת הטווח, המשתנה, היתה אלמנט מרכזי גם בשיחתי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה, שבימים אלו מוציאה אלבום בכורה, אחרי שנים ארוכות של עבודה מתמשכת. כשאני שואלת אותה על רגע ההבשלה הזה, היא מספרת: "זה לא שבחרתי שככה זה יהיה, אבל ככה זה נהיה. אם היו אומרים לי שאחכה זמן רב כל כך עד שייוולד הדיסק, לא הייתי מאמינה. זה באמת לא איזו אידיאולוגיה, אלא תוצר של כמה דברים שתרמו זה לזה, ובהם פרפקציוניזם ופחד.

 

"כשאתה מוציא משהו לעולם, ישנו הפחד שפתאום הוא ייעלם. כשמשהו עומד להיוולד, אז יש לו עדיין גושפנקא, אבל כשהוא יוצא, מגיע הפחד שהוא ייעלם, שלא יתייחסו אליו, שהוא לא יזכה לתשומת הלב שאתה מבקש לו. אז גם זה היה שם, ובצד זה, ברובד עמוק מאוד שאני לא מודעת אליו, אלא מרגישה אותו, היתה התחושה שאולי אני חשה בתוכי שאני עושה משהו לא נכון".

 

ויקטוריה חנה מתייחסת לעבודה המתמשכת שלה עם טקסטים עתיקים, הכוללים חומרים מן המקורות היהודיים. "הטקסטים האלו הם אחריות כבדה מאוד", היא אומרת, "בעצם זה שאני בכלל יוצאת איתם, וגם שרה אותם כאישה. אני חושבת שמצד אחד, הרקע שהגעתי ממנו תרם לי – זו הקרקע שעליה יצרתי את האלבום, הקרקע שדישנה אותי – ומצד שני, החיים בסביבה דתית גם מייצרים קונפליקטים פנימיים. גם אם בראש אני משכנעת את עצמי שהכול בסדר, דברים מחלחלים אלייך מגיל אפס, בייחוד אם את ילדה רגישה. גם כשנדמה לי שאני כבר במקום אחר, בתוכי, גם כיוצרת, כל הזמן נמצאת אותה ילדה קטנה. זה מזין אותי ובו-זמנית מייצר מאבקים פנימיים, מאחר שלשיר כאישה הוא לא דבר מקובל, אלא שנוי במחלוקת, וכך נוצרות עכבות פנימיות. היום אני יודעת שעיכובים חיצוניים קשורים גם למה שקורה בפנים".

 

יצירת הביכורים של ויקטוריה חנה מעניינת מאחר שאינה ראשונית במהותה, אלא היא תוצר של עיבוד חוזאא ונשנה של החומר. "אני לועסת את החומרים האלה שנים, בכל פעם בוואריאציה חרת, והם הולכים ומתפתחים. הם לא מקובעים. אני עוסקת בטקסטים האלה שנים, הלוך וחזור, מפה ומשם, ובכל פעם מוצאת בהם דברים חדשים. כשבני ישראל לומדים את התורה, הם לומדים טקסט אחד ברור ומובנה, עם סוף והתחלה, שעל גביו יש אינסוף פרשנויות, הוא מתגבר והולך ואפשר לראות אותו מכאן ומשם ואין לזה סוף. הפרספקטיבה של הזמן כל הזמן מדברת מול הטקסט הזה.

 

"זה גם מה שקרה לי: בקליפ של 'אני ישנה', למשל, אני מנהלת דיאלוג עם עצמי, עושה שימוש בחומרי ארכיון מלפני יותר מעשור. הדמות שלי היום מדברת עם הדמות שלי פעם, עם אותה נערה. יש פה המון שכבות, ואני מרגישה שהיום זה יצא. אני לא יכולה להתווכח עם זה - האלבום יצא".

 

 

מדוע דווקא עכשיו, אני שואלת, אחרי שנים רבות של יצירה ופרשנות? "זה קשור גם באיזשהו אופן לדבר המופלא שקורה היום ברשת, שבזכותו אנחנו פחות ופחות תלויים בכל מיני עסקנים נרגנים, מחזיקי תרבות למיניהם, שקובעים אם ראוי או לא ראוי להוציא משהו. הייתי תלויה בחסדיהם הרבה זמן. הם ראו בי דבר מעניין מאוד שאין מה לעשות איתו, שלא מתאים לשום תווית. ואז דודי מעיין מפסטיבל עכו אמר לי: 'את לא שחקנית או זמרת; את אמנית קול'. פתאום אמרתי: וואלה, שיהיה.

 

"היצירה שלי מלווה בהמון בדידות, כי אני לא נמצאת בשום משבצת. אני לא יודעת בעצמי מה אני עושה; הדברים יוצאים ממני, ואני לא יודעת מה אוציא מעצמי מחר, אבל אני שמחה שהחומרים האלה יצאו ושעכשיו אני פנויה לעשות את המהלך הבא. כשבן אדם בא ומביא את הביכורים שלו, הוא יודע שהוא מסר את התוצרת שהוא עמל עליה. הוא מסר אותה לסביבה, ליקום - ייהנו ממנה, ועכשיו הוא פנוי לעשות את הסיבוב הבא, לגדל מחדש את היבול הבא".

 

בדברים האלו מזוקק המעמד הכפול של הביכורים, שהם בו בזמן רגע של עצירה או של חתימה, של סיום והוצאה לאור של הקיים, ורגע של השקת מסלול חדש, מעגל חדש.

 

מעגל השנה ליל שבועות בבית אבי חי - אֱמֶת שלישי,
30.5.17 / 23:00
לילה של חיפוש אחר האמת

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו