איתי מרום

דרך המשי: ההצגה "שעת הגלגול" מספרת על האנושות בראי התולעת

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
4.5.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בזמן שחברי קבוצת התיאטרון של רות קנר מגדלים תולעים ומאכילים אותן, הן אינן יודעות על מלחמת עזה, על הטילים שמופגזים עליה ועל הטילים שיוצאים ממנה לישראל. הן אוכלות ומפרישות"
גיבורות "שעת הגלגול", ההצגה החדשה של חברי קבוצת התיאטרון של רות קנר, הן תולעי המשי. ההצגה מספרת מי הן, כיצד הן עוברות משלב לשלב במחזור חייהן וכיצד הן מפיקות משי, וכל זאת בד בבד עם תולדות ניצולן בידי האדם

גיבורות "שעת הגלגול", ההצגה החדשה של חברי קבוצת התיאטרון של רות קנר, הן תולעי המשי. ההצגה מספרת מי הן תולעי המשי, כיצד הן עוברות משלב לשלב במחזור חייהן וכיצד הן מפיקות משי, בד בבד עם תולדות ניצולן בידי האדם.

 

 

הקירות בחלל בית המידות שברחוב לילינבלום 23 מתקלפים בדפוסים שמדענים רואים בהם תהליכים מלאי חיות ואלימות, ואילו סופרים רואים בהם התפוררות וכליה. כך או כך, הם חושפים שכבות של טיח. הרבה שכבות. ומתחת להן, שכבה אחת של ציור קיר נשכח בכחול עדין.

 

גם על השכבות האלה אפשר להעמיס דימויים ספרותיים: הן חושפות היסטוריות שונות, סיפורים שונים, מציאויות שונות. ההחלטה לא לסייד את קירות בית המידות בלילינבלום קשורה באופן כזה או אחר לספרותיות הזאת, והיא מהדהדת בתוך כל אירוע תרבות שמתקיים במקום. הפעם זאת ההצגה "שעת הגלגול" של קבוצת התיאטרון של רות קנר.

 

גיבורות "שעת הגלגול" הן תולעי המשי. חברי הקבוצה מספרים מי הן תולעי המשי, כיצד הן עוברות משלב לשלב במחזור חייהן וכיצד הן מפיקות משי. בד בבד, מגוללים חברי הקבוצה את תולדות ניצולן בידי האדם: איך נולדה תעשיית המשי בסין ואיך הוברחו סודותיה לאירופה; כיצד הצליחו הצרפתים להטמיע את התולעים ואת התעשייה לתוך תרבותם; איך נכשלו הגרמנים ועוד. בין הסיפורים נשזרים טקסטים מתוך "אליס בארץ הפלאות", "טבעות שבתאי", מחזות של צ'כוב, מדריך ישראלי לצמחים ובעלי חיים ושיחות מקריות בסלולרי.

 

וכאן מנהלת הקבוצה רות קנר כותבת על הגיבור שלה

 

יחסי ניצול ומכשירנות

 

הצלחה או כישלון, היחסים בין התולעים לבני האדם – או בין הטבע בכלל לבני האדם – הם יחסים של ניצול ומכשירנות. למעשה, כיום תולעי המשי אינן גדלות בטבע. ומשהו שנלקח מן הטבע ונכבש לחלוטין בידי האדם יכול להיות גם דימוי בין יחסי פרה-שפה לשפה, פרה-תרבות לתרבות; דבר מה שהיה בתחילתו תולעת ועכשיו הוא הצגת תיאטרון בין קירות שהטיח חושף את סיפורם.

 

הנה כי כן, גם על תולעי המשי אפשר להעמיס דימויים. הן יכולות להיות דימוי לכוח העיוור והאוטומטי של החיים: בזמן שחברי קבוצת התיאטרון של רות קנר מגדלים אותן ומאכילים אותן, הן אינן יודעות על מלחמת עזה, על הטילים שמופגזים עליה ועל הטילים שיוצאים ממנה לישראל. הן אוכלות ומפרישות.

  

 

איתי מרום 3
מתוך ההצגה. הכוח העיוור והאוטומטי של החיים (תצלום: איתי מרום)

 

וגם: מאחר שהן סוג של עש שעושה במהלך חייו הקצרים גלגול מלא – כלומר, בעלי "מחזור חיים ייחודי של ביצה, זחל, גולם, בוגר" ולפיכך מנצלים "משאבים שונים בזמנים שונים" ובעלי יכולת "הסתגלות לסביבה משתנה" (על פי ויקיפדיה) – הן יכולות להיות דימוי לתהליך היצירתי עצמו, מרגע התהוותו העמומה ועד בקיעתו והתגלותו מול קהל.

 

האתגר שעמד בפני יוצרי "שעת הגלגול" הוא להפיק אמיתות, ולא קלישאות, מהתבוננות בתולעי המשי. ביומן שבו תיעדו את מסע היצירה ניכרים מאמציהם להפיק משהו חדש מגידול תולעים ולהתיך אותו עם חומרי העבודה והניסיון שצברו יחד במהלך שנות עבודה רבות, כקבוצת תיאטרון שהיא משפחה של ממש.

 

מה מפיקים מסיפורים כתובים על תולדות תולעי המשי? איך מציגים טקסט? איך מפקיעים משהו שנכתב בידי מישהו והופכים אותו לשחקן? להוויה? לנוכחות עצמאית בעולם? השחקנית טלי קרק כותבת ב-9 בספטמבר 2014: "רותי (קנר) דיברה היום על 'רוח קריאה קרנבלית של הטקסט', רוח שמכירה באפשרות שלנו להתהפך אל תוך הטקסט ולא להשתעבד לו, על חוסר האחריות, שהיא הדבר הכי אחראי לאמן יוצר, ופתאום הבנתי שרק מתוך עבודה משוחררת יכול להיווצר נתון אישי".

 

ב-12 בנובמבר 2014 מצטטת יעל מוצפי מטקסט של חוקר התרבות איל דותן: "הימצאותה של היעשות בין דפי ספר קוראת קודם כול להתבוננות חווייתית, להתחקות מיקרוסקופית אחר כל תנועותיה, אחר מרחב הפעולה שהיא פורשת לפנינו".

 

בהמשך לדבריו של קפקא

 

בעבודותיה האחרונות של קנר ניכרים הנוקדנות ביחס לשפה ולהגייה, האמונה שהשפה והגייתה ואופן הוצאתה מחלל הפה לחלל התיאטרון הם חומר ראש וראשון שיש ללוש וליצור בו צורות. בפרויקט הקודם שלה, "מחברת העברית", עסקה הקבוצה בטקסט של מחבר "הגלגול", פרנץ קפקא. קנר גילתה בארכיון הספרייה הלאומית את מחברת לימוד העברית של הסופר והחליטה לעבד לתיאטרון את רשימות העברית האקראיות שהופיעו בה.

 
לקריאה נוספת על יצירתה הקודמת של קבוצת התיאטרון של רות קנר, בעקבות הגלגול של קפקא

 

רונן בבלוקי כותב ביומן ב-3 במרץ 2015: "יותר מ-15 שנים של יצירה מתגלגלות בעבודת הקבוצה. כיסאות, חלקי תפאורה, פעולות דיבור, קולות ומבעים, מנגינות ובגדי עבודה אפורים מגולגלים בתוכנו ומתגלגלים מתוכנו, מצטברים, נערמים ומשתנים מעבודה אחת לעבודה אחרת. ושוב, חוזרים בצורתם המקורית או מתבקעים מתוכנו בצורתם החדשה".

 

שחקניה המצוינים של הקבוצה מחויבים כבר שנים לתיאטרון אינטלקטואלי וחוקר, ו"שעת הגלגול" – כמו עבודות קודמות של הקבוצה - מספק רגעים מרתקים. עם זאת, רגעים רבים בו מעוררים שאלות: האם האנרגיות הגדולות שהושקעו בתהליך פירוק הטקסט ובנייתו מחדש עוברים לקהל או שהם נשארים בין חברי הקבוצה בלבד? האם האופן שבו מיוצג חלחולה של מלחמת עזה לתוך תהליך העבודה הוא משמעותי ועמוק, או שהוא סימון בלבד? האם עבודות הווידאו המלוות את ההצגה הן קפדניות כמו עבודת השחקנים, או שגם עולם מיצבי הווידאו הוא עולם שדורש הבנה ותהליך עמוקים יותר?

 

העובדה שיש מעט מאוד קבוצות תיאטרון חוקרות מצוינות בישראל, שבה יכולה לשרוד – וגם בקושי – תעשיית התיאטרון המסחרי, אינה מובנת מאליו. אבל גם הן ראויות לביקורת שאינה משתטחת, לדיאלוג.

­

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus