"בן זקן", בכיכובו של אלירז שדה: סרט ישראלי שמתבונן באותם הדברים, אבל אחרת
"בן זקן", בכיכובו של אלירז שדה: סרט ישראלי שמתבונן באותם הדברים, אבל אחרת
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
22.2.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הבחירה ללהק את אלירז שדה אינה מובנת מאליה, מאחר שהוא מוכר לנו בעיקר ככוכב (או פליט) ריאליטי. אלא שבמקרה הזה, הצופה שיצליח להשיל מעליו את השיפוט המוקדם (והבלתי מוצדק) יגלה כי שדה מפגין נוכחות טבעית וקורעת לב "
בסרט הבכורה של הבמאית אפרת כורם, מגלם אלירז שדה את דמותו המרגשת של אב חד הורי המנהל מערכת יחסים סבוכה עם בתו בת העשר. ואם נדמה לכם שכבר הייתם בסרט הזה, אתם טועים

כשמתבוננים בדברים זמן רב, הם נראים אחרת. פרטים מסוימים מתמוססים אל תוך הרקע, נעדרים פתאום; פרטים אחרים נחשפים, מתקרבים מעומק הפריים, יוצאים אל האור. בסרט הביכורים שלה, "בן זקן", הבמאית אפרת כורם מתבוננת בדברים הדומים לדברים אחרים שכבר ראינו. גיבור הסרט, שלומי בן זקן, מגדל את בתו רוחי בת העשר כאב חד הורי בדירת שיכון עם אחיו הגדול והדומיננטי ואמו התשושה. המשפחה המתפרקת, השיכונים המדכאים, חוסר היכולת למשות את עצמך אל מעבר לבור הייאוש הנוכחי – כל אלו חומרים שכבר צפינו בהם בעבר בקולנוע ובספרות הישראליים, באי אילו תרכובות ואופנים שונים. אלא שכורם מביטה בדברים האלה זמן רב, רב מאוד. בסבלנות ובאטיות היא נותנת לחיים של הדמויות שלה למלא את המסך, לקמטים שבפניהם להעמיק, למצוקות הכביכול פשוטות שלהם להשתכפל ולהשתכלל.

 

שתי הסצנות הפותחות ממחישות זאת בחיות רבה. בראשונה, שלומי, אחיו ליאון ואמו נכנסים לפריים שבו נראה רק קיר לבן. ההתבוננות הממושכת חושפת את הכתמים המתהווים מתוך הלבן. לצבוע או לנקות, הם מתווכחים. בסוף נשפכים מים על הקיר. לנקות. הכתם נשאר על הקיר. בסצנה השנייה, בחורשת אקליפטוסים, שלושה ילדים בעומק הפריים גוררים ילדה על האדמה. אחר כך נבין, בחיתוך חד, שזו הבת רוחי, מתלכלכת בחול, נרטבת במים שנשפכים עליה, נבעטת. דווקא בשתי הסצנות הקטנות הללו נוכחת נקודת המבט הייחודית של כורם, שאינה מתארת את ההתרחשויות הללו בסערה של חיתוכים ומצלמות רועדות, אלא דווקא בקשב רב, בסבלנות מורטת עצבים.

 

אלה אותם קשב וסבלנות שמלווים את הסרט כולו, בכל רבדיו: התסריט הרגיש והלא מובן מאליו, ששם בפי הדמויות, שבקלות יכלו להיתפס כסטריאוטיפיות, גם את הקללות וגם את משאלות הלב; הצילום והעריכה המדויקים; ובעיקר, בימוי השחקנים.

את שלומי מגלם אלירז שדה, ליהוק יוצא דופן שכבר הספיק לתפוס תשומת לב תקשורתית רבה. זהו מהלך שאינו מובן מאליו, מאחר ששדה מוכר לנו בעיקר ככוכב (או פליט) ריאליטי. אלא שבמקרה הזה, הצופה שיצליח להשיל מעליו את השיפוט המוקדם (והבלתי מוצדק) יגלה כי שדה מפגין נוכחות טבעית וקורעת לב מול המצלמה. מכל משפט, מכל מחוות גוף, מגיח אלינו שלומי, שנקרע בין חוסר יכולתו להעניק לבתו את העתיד שהיא ראויה לו ובין אהבתו הרבה אליה ורצונו בקרבתה.

 

דמותו, מלבד היותה מרגשת בפני עצמה, מציגה בפנינו את האבהות כשאלה מורכבת ומנכיחה את האפשרות של מערכת היחסים של אבות ובנותיהם כמסובכת, לא מובנת מאליה ולא מטופלת דיה. בעוד שלומי מכתת רגליו בין העבודה, הבית ובית הספר של רוחי, אחיו הבכור (מקיקס [רונן] עמאר) החוזר בתשובה, מנסה להכניע את לבו שלו מול ריקי (בתאל משיאן), צעירה המאוהבת בו.

 

רוחי (רום שושן) מוצאת את עצמה בין כל אלה – אביה, דודה וסבתה (חני אלימלך הרצל) – במצבים גבוליים, שכמעט תובעים לעתים התערבות חיצונית. ואכן, שאלה קשה, בלתי נסבלת כמעט מרחפת מעל בני הבית לאורך הסרט: האם להוציא את הילדה הזאת מהבית שלה, ממשפחתה, לטובת מקום שאולי יעניק לה עתיד טוב יותר?

 

הסרט עושה בחוכמה כשהוא בוחר בתשובה שאינה נחרצת. אמנם בסופו של דבר שלומי מכריע בסוגיה, ואף פועל בהתאם, אך הפתרון שבו הוא בוחר מוצג כרחוק מאידיאלי – רחוק מלהיות לא כואב או פשוט באופן כלשהו. מסופו של הסרט ברור לנו שנקרע כאן קרע שאינו יכול להיתפר מחדש. כורם, הרי, מתבוננת בדברים זמן רב. מהתבוננות כזו לא יכול לעלות דבר פשטני; רק מועקה שחומקת אל הלב.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus