שרה אדלר_מתוך האופה מברלין
גם אופה וגם יפה: ה"אופה מברלין" הוא סרט שחודר עמוק
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
20.2.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"רגעים מסוימים בסרט אמנם מיותרים או ארוכים מדי, אך רגעים רבים אחרים התברכו בדיוק החושי הזה. ויש שתיקות מרהיבות. אלוהים יודע שבקולנוע, בתרבות ובחברה הישראלית שתיקות הן דבר מעורר חשד, וגם פחד"
""האופה מברלין" מתעסק בדרמה הגדולה של "כלים" – כלומר, דמויות הסרט – שמקבלים או אינם מקבלים טומאה, שחותרים תחת הכשרות וסמליותה התרבותית"
רוב הביקורות הישראליות שיבחו את "האופה מברלין" על עדינותו, על בשלותו ועל עומקותו. הן צדקו. סרטו של אופיר ראול גרייצר מייצר היגדים שאי-אפשר בהכרח לבטא במילים, אבל הם מדויקים ורגשיים וחושניים מאוד

מכל הציטוטים שמעלה בדיקה קצרה בגוגל בנושא טומאה והיטמעות, זה מ"אנציקלופדיה יהודית דעת" הוא המתאים ביותר לפתוח עמו את הדיון ב"אופה מברלין". "כשנתערבו ישראל בגויים", כתוב שם, "גזרו חז"ל על בישולי נכרים ועל פתם ועל יינם, משום בנותיהם, שלא יבואו להתחתן בהם, שכשהם רואים אותנו מתרחקים מהם, ושאנו קצים במאכליהם ובמשתיהם, אף הם דעתם אינה מתקרבת אלינו, ואין ידידות ואהבה המביאה לידי חיתון עולה בינינו ובינם".

 

"האופה מברלין", סרט הביכורים של הבמאי אופיר ראול גרייצר (אזהרת ספוילרים), מספר על תומס (טים קלקהוף), קונדיטור מברלין המנהל רומן עם אורן (רוי מילר), ישראלי נשוי שמגיע פעם בחודש אל העיר לצורך עבודתו. כשאורן נהרג בתאונת דרכים, תומס סוגר את הקנדיטוריה שלו, מגיע לירושלים ומאתר את ענת (שרה אדלר), אלמנת המאהב. ענת היא בעלת בית קפה קטן ושומם במרכז הבירה. לאחר מות בעלה, היא נעזרת באחיו מוטי (זהר שטראוס). תומס "חודר" אל בית הקפה ואל חייה של ענת ומשנה אותם, מבלי לגלות לה מיהו.

 

קריאה נוספת: ...אז בשביל מי בעצם עושים קולנוע ישראלי? 

 

מדוע "חודר" תומס אל חייה של ענת? הוא רוצה, דרך גופה ודרך בגדיו של אורן, כמו גם דרך הריטואלים המשפחתיים שאורן מקיים, לגעת שוב בדמותו המתה. כמה מבקרים נרתעו מייצוג דמותו של תומס הטוב, המזין, הטהור והתם – המהדהד תמות המזוהות עם גרמניה הנאצית. הרתיעה מובנת, אבל תומס הוא דמות מורכבת יותר: הוא מלא וריק מאוד בעת ובעונה אחת. הוא חודר בחוסר שקיפות אל חייה של אלמנת מאהבו, וניסיונו להתמלא במאהבו המת מעיד על ריקנות ויתמות גדולה.

 

דרמה כמו-תלמודית

 

רוב הביקורות הישראליות שיבחו את "האופה מברלין" על עדינותו, על בשלותו ועל עמקותו. ובאמת, גרייצר הוא במאי מחונן, חף מהמחלות גחכת ותסרטת. הוא יודע לביים סצנות סקס כאילו המשתתפים בהן היו גושי בצק נילושים; הוא בוחר במודע מתי תהיה הפעם היחידה שבה ידגיש סאונד של לעיסה, בסרט שלכאורה סובב כולו סביב אוכל; והוא יודע לחבר - עם עורכת הסרט מיכל אופנהיים והצלם עמרי אלוני - שוטים של צמחים, של ירח, של פסלים מכוסי אזוב שבהם הטבע נושם ויש לו משמעות לשוטים שבהם בני אדם חושבים או נבהלים או מבינים משהו חשוב.

 

 

כך נוצרים היגדים שאי-אפשר בהכרח לבטא במילים, אבל הם מדויקים ורגשיים וחושניים מאוד. רגעים מסוימים בסרט אמנם מיותרים או ארוכים מדי, אך רגעים רבים אחרים התברכו בדיוק החושי הזה. ויש שתיקות מרהיבות. אלוהים יודע שבקולנוע, בתרבות ובחברה הישראלית שתיקות הן דבר מעורר חשד, וגם פחד.

 

מעבר למחמאות, מתחת לדרמה העכשווית הכמו-צנועה מתרחשת ב"אופה בברלין" דרמה גדולה מאוד, כמו-תלמודית. מיתוס האכילה היהודי, שנועד לבטא שליטה, מפורר בסרט הזה בתבונה. אין איסור שאינו מופר בו. כמו שהאוכל אינו מוכשר והכלים אינם מוגעלים, גיבוריו קרובים זה לזה ומתערבבים זה בזה: בלטיפה על הלחי, בסטירה, בהזדווגות. בת ישראל מזדווגת עם נוכרי שאופה לה עוגות ועוגיות ואינה רוצה לדעת שגם בעלה הזדווג עם אותו נוכרי.

 

הטיפולוגיה של סרטי האוכל

 

רוב סרטי האוכל של העשורים האחרונים קשורים בדילמות של ערבוב תרבויות ובקושי המתגלע בין גבר ואישה להסכים לזיווג ביניהם, שאליו הם מייחלים וממנו הם בה בעת פוחדים. האוכל הוא המתווך המסוכך שבאמצעותו מתאפשרת ההתמזגות והחדירה. ההסכמה להיחדר יוצרת בסופו של דבר מטבח פיוז'ן.

 

"מסע של אלף צעדים" מספר על "חדירתה" של משפחת מהגרים הודים לתרבות הצרפתית דרך כישרונו של אחד מבניה ועל התאהבותו בשפית צרפתייה; "המטבח של מרתה" מספר על "חדירתו" של שף איטלקי עממי וחם למטבחה העכשווי המתוחכם ולחייה של מרתה, הגרמנייה הקרה; "שף" מספר על בני זוג פרודים, אמריקאי לבן וקובנית שמתאחדים מחדש לאחר שהבעל מצליח ליצור גרסה משלו למטבח הקובני.

 

אפילו "רטטוי" הנהדר הוא סיפור של התמזגות, הפעם של החייתי עם האנושי. מנגד, בשדה זה בולטת חריגותו של הסרט "הטבחית של הנשיא": טבחית מפריגור נהפכת לשפית של נשיא צרפת, והוא מבקש ממנה להזין אותו באוכל מהמטבח הצרפתי המסורתי, בלי פיוז'ן ובלי בלבולי ביצים. הודות לנשיא, הטבחית משחזרת מנות שנשכחו ומאתרת ספרי בישול צרפתיים ישנים, כולם על טוהרת יבולה של צרפת. והיא גם נשארת לבד, כמו משק אוטרקי המזין את עצמו. צריך לראות את הסרט היובשני והמוצלח הזה כדי להבין עד כמה חוסר ההתנצלות יכול לרענן.

 

"האופה מברלין" אינו "הטבחית של הנשיא". הוא מתעסק בדרמה הגדולה של "כלים" – כלומר, דמויות הסרט – שמקבלים או אינם מקבלים טומאה, שחותרים תחת הכשרות וסמליותה התרבותית. הנה ציטוט מגוגל: "כאשר חלק מהבישול נעשה על ידי יהודי, כגון שהיהודי ערבב את התבשיל בעת בישולו, או שהיהודי הניח את התבשיל על האש – התבשיל מותר, גם אם כל שאר הבישול נעשה על ידי הגוי. במקרה שהיהודי רק הדליק את האש, ואילו הגוי הניח את התבשיל על האש ועסק בבישול עד סיומו. לדעת ראשוני ספרד, ובעקבותיהם השולחן ערוך, הדלקת האש אינה מספיקה, והתבשיל אסור (וכך נוהגים הספרדים) ואילו ראשוני אשכנז, ובעקבותיהם הרמ"א, מקלים וסוברים שהתבשיל מותר". כל אלה מתבטלים ב"אופה מברלין", שלב אחר שלב.

 

"מן התורה גוי אינו מקבל טומאה ואינו מטמא כלל בחייו", כתוב בוויקיפדיה, "עם זאת, חכמים גזרו שגויים יחשבו כזבים לכל דבר ועניין. גזירה זו נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגי פריצות שרווחו בקרב גויים. בפרט מסוים הקלו חכמים, שזרע היוצא מגופו של גוי אינו מטמא". תומס הוא כלי שנוגע באורן, או חובש את הכיפה שלו, או מביא יין לביתה של ענת, או נוגע במזונה ובגופה – וכל תנועותיו הן גורליות והולכות לעבר עתיד שבו כשרות וזוגיות וההתלכדות היהודית בגרסתן הנוכחית לא יהיו אפשריות.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus