יפה ושונה. לא השנה

סימנים

social
facebook whatsup email tweeter
אבנר הכהן //
26.8.14
סימנים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
יפה ושונה. לא השנה
לפני הארוחה המשפחתית של ערב החג, אנחנו רוקמים פנטזיה: שהמשפחה שלנו תיהפך למשפחה מושלמת, כמו בסרטים. מדי שנה, חג אחר חג, אנחנו חוזרים לאותו מקום ולאותה פנטזיה חסרת תוחלת. ובכל זאת, סבור הפסיכולוג אבנר הכהן, יש תקווה

 

בפרק הראשון עסקנו בליל הסדר. הצעתי שם לבחון כיצד הרעיונות המרכזיים של החג משתקפים באווירה המשפחתית סביב השולחן. כך למשל, ארוחת החג המשפחתית בליל הסדר משמשת זירה לשחזור חוויות של ילדות - תלות וחוסר אונים מצד אחד, וחוויות של אוטונומיה, היפרדות וחירות מצד שני. הפעם נתבונן על תהליך מקביל בארוחה המשפחתית של ראש השנה, דרך שני רעיונות מרכזיים של החג: רעיון האשם והסליחה ורעיון ההתחדשות.


להתחשבן ולסלוח

"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים" (מתוך פיוט הנאמר לאחר תקיעת השופר בתפילת המוסף של ראש השנה). כידוע, ראש השנה הוא יום הדין, ועל פי המסורת, ראש השנה הוא יום הולדתו של האדם הראשון, אשר חטא את החטא הראשון כלפי האל. אך זהו גם היום הפותח את עשרת ימי התשובה, שרק בסופם ייגזר דינו של האדם. אם כן, ראש השנה הוא היום שבו "עולים על השולחן" החטאים, האשמות והכפירות, אך גם מתאפשר בו תהליך של סליחה ושל חזרה בתשובה, תהליך של ניקוי וכיבוס החטאים. וידוי, סליחות, תקיעה בשופר, התרת נדרים ותשליך הם חלק מהמנגנונים שנוצרו כדי לאפשר ביטול ומחיקה של החובות ושל העוונות. ומהו המקור הבלתי נדלה לתחושות אשם, לעלבונות, לקיפוח ולעוון אם לא משפחת המוצא? לא לחינם שזורים בתפילת ראש השנה נושאים משפחתיים ברורים ויש בה אזכור חוזר ונשנה של היחסים עם האל כיחסי אב ובנים. בקריאות בתורה בימי החג נמצא שני סיפורים שבהם פוגע דווקא האב בבנו: את סיפור גירושם של הגר וישמעאל קוראים ביום הראשון של החג, וביום השני קוראים את סיפור עקידת יצחק. כך אנו חוזרים מדי שנה אל חיק המשפחה כדי לבוא חשבון, אך גם כדי לזכות בסליחה. בני המשפחה שסביבנו הם השופטים והקורבנות שלנו בו זמנית. הכעס עליהם נמהל תמיד בכמיהה לפיוס ולסליחה. האדם (המערבי?) נדון לחיים של יחסים אמביוולנטיים עם משפחתו ועם אלוהיו כאחד. ובכל שנה זה מתחיל מחדש.

siman2

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ... תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ" (מתוך הפיוט "אחות קטנה" מאת ר' אברהם חזן גירונדי, הפותח את תפילות ראש השנה). ההזדמנות שמעניק החג היא ההזדמנות לדף חדש, להתחדשות, להתחלה נקייה. מנסח זאת יפה שי גיל: "בתשרי נברא העולם, ועל פי קבלת האר"י, מבקש העולם לחזור לקדמות מציאותו הראשונה. זהו אם כן המועד שבו האדם, העולם והאלוהות גם יחד עוצרים את נשימתם, כשהם נעים ונדים בין התכלות לבין התעוררות, בין היבלעות לבין לידה והתהוות מחדש". זוהי הרי הפנטזיה האולטימטיבית: שנקבל הזדמנות מחודשת, גלגל הצלה; שנוכל למחוק, לשכוח, לוותר, לסלוח, להיסלח, לתקן, ובתוך כך, להינצל. שנוכל להתחיל את חיינו מחדש.


אובדן והצלה


אך האם זו אפשרות אמיתית או פנטזיה ילדותית? האם צדקה נעמי שמר, שכתבה בנאיביות מסוימת: "בראש השנה, בראש השנה, לבנו ענה בתפילה נושנה, שיפה ושונה תהא השנה, אשר מתחילה היום"? סביב הארוחה המשפחתית בערב החג נרקמת לה פנטזיית תיקון: פנטזיה שהמשפחה שלי תהפוך להיות יום אחד למשפחה מושלמת. כמו בסרטים. משפחה של חברות ותמיכה; משפחה שנעים להיות איתה אפילו יותר מאשר עם חברים; משפחה שבה בכל פעם שאחד האחים מתחתן ונוספים עוד אחים ואחיות למעגל המשפחתי, הסבתא והסבא נותנים תשומת לב ואהבה באופן שווה וראוי לכל אחד מהצאצאים; משפחה שנותנת לי מקום ייחודי, רואה אותי כפרט ובו בזמן עוטפת אותי בין כנפיה; משפחת החמלה, ולא משפחת הקנאה. אך לרוב זוהי פנטזיית שווא. החזרתיות הסיזיפית, שנה אחר שנה, חג אחרי חג, לאותו מקום, לאותה זירה, לאותה פנטזיה, מלמדת על חוסר התוחלת שבכך.

 

siman3

 

אז מה נותר מכל זה ומהי התקווה? התקווה היא בתיקון הפנימי, ולא החיצוני. בבירור הפנימי של האדם עם עצמו. מי שמיטיבה להעביר רעיון זה היא יונה וולך בשירהּ "החיים שיש לך". המילים מפוכחות אך לא נעדרות חמלה ולא מבטלות תקווה: "הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ / הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ / הַבֵּט אָחוֹרָה / בַּהֲבָנָה / מְצָא אֶת נְקֻדַּת / הַבְּרֵאשִׁית / הַבְּרִיאָה / בְּרָא אֶת עַצְמְךָ / זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר / הַיָּחִיד שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא".

מזווית שונה לגמרי, נוכל למצוא אותו הרעיון גם בדבריו של ר' מנחם המאירי, המתייחס לבקשות הנוגעות לחלק מה"סימנים" (הברכות בסדר ראש השנה): "יהי רצון שייכרתו/ שיסתלקו/ שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו". כך הוא כותב: "הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אובדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו".

 

 
 

אז בין שמר לוולך, שתהיה שנה טובה.


 

ד"ר אבנר הכהן הוא פסיכולוג קליני 

 

 

 

למתכונים מיוחדים לראש השנה ולפרויקט סימנים המלא לחצו כאן:

סימני ראש השנה בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus