משיחים בשעת הסעודה

סימנים

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דובדבני //
14.9.17
סימנים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
משיחים בשעת הסעודה
האם סעודות החג עתירות הקלוריות מעידות על התפוררות הצד האינטלקטואלי והדתי של החגים? הרבה תמר דבדבני סבורה שהמאכלים המיוחדים שיוגשו לשולחן - או היעדרם - דווקא יכולים להיות הזמנה לשיחה "אכילה", חושנית וחווייתית על משמעותם של חגי תשרי

בדיחה ידועה מתמצתת את הנרטיב של החגים היהודיים כך: "ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל". האוכל תופס חלק נכבד מחוויית החג היהודית שלנו. אני לא מדברת רק על מבצעי המכירות ההיסטריים של מוצרי חלב לפני חג השבועות או על מדפי הסופּר עמוסי צנצנות הדבש לפני ראש השנה, אלא גם ובעיקר על החוויה האישית, הנפשית, המחברת באופן ישיר את החגים היהודיים עם אכילה.


כשהאחיינית שלי היתה בת ארבע, היא חזרה מהגן מוטרדת. "אימא", היא שאלה, "שכחתי מה הגננת אמרה - מי היה הרע בט"ו בשבט?". בט"ו בשבט, כמובן, אין "רע", אבל למרות זאת, יש משותף בינו ובין חגים אחרים - גם לו יש מאכל ייחודי המאפיין אותו. בחנוכה יש סופגניות, בפורים יש אוזני המן ובט"ו בשבט יש פירות יבשים. מעגל השנה היהודי סובב על קיבתנו ומוגדר באמצעותה.

 

סעודת החג הופכת במשפחות רבות למהותו ותמצותו של החג עצמו: פסח הוא סעודת הסדר (אני מכירה אנשים שמה שנשאר להם מההגדה זה "אחד אלהינו" בלבד, ועדיין הם מקפידים לאכול בליל הסדר 17 מנות וקינוח); גם מי שכבר שנים לא התחפש או קרא את מגילת אסתר, נדיר שיפספס לעיסת אוזן המן בפורים; כינוסים משפחתיים בערבי חנוכה מתחילים אמנם בהדלקת נרות, אך לרוב זה רק תירוץ לעיקר - עיסוק אינטנסיבי בזלילת לביבות וסופגניות.

סעודות החגים דורשות מאמץ של תכנון והכנה. הן מצריכות אנרגיה ומשמשות - במקרים מסוימים - מטרה ממוקדת שאליה מתנקזים שלל רגשות, שרק חלקם (אם בכלל) נעימים. אם כך, מדוע רבים מאיתנו חשים כה מחויבים להמשיך את מעגל הקסמים הזה ולהיסחף במערבולת הלחץ, התיאבון ורגשי האשם על הקלוריות הנוספות מדי חג וחג? זו אינה רק הלכה ואפילו לא רק מנהג, כי אמנם אכילת מצה בפסח היא מצווה, אבל מי מחייב לאכול דווקא מרק עם קניידלך (או בלי, למקפידים על "שרויה")?

 

לאכול בגדול

לפעמים יש לי הרגשה שככל שהתוכן האינטלקטואלי או הדתי-חווייתי של החג מתפוגג, כך מתגברת תחושת המחויבות לאכול בגדול והרבה. אולי זה נכון רק למרווח שבין תחילת קינון הספקות וחוסר הנחת והנוחיות עם החג ותכניו ובין ההכרעה הסופית (אם אכן תגיע) להתנתק ממנו סופית. כאילו יישום מתכוני המרק של סבתא ושילובם בנוסחאות חדשות שהורדתי מהאינטרנט (דג יהודי ברוטב יפני על מצע קינואה דרום אמריקאית) יחזירו את החיוּת לחג ויעוררו מחדש את העניין ואת הרלוונטיות שלו; כאילו מילוי הפה במזון יצליח להשתיק את הקולות הפנימיים המבקשים להתמרד במשהו שכבר אינו לגמרי מתאים.

 

 אני חושבת שבשביל אלה שעדיין מתלבטים ומנסים למצוא את עצמם בתוך החג (גם בלי להעלות עשרה קילוגרם במהלכו) או את החג בתוך עצמם (גם בלי לחייב את ההורים לשתי דקות של מדיטציה יהודית לפני האוכל ובלי לערוך סבב בין הדודים על השאלה "איפה פוגשת אותי יציאת מצרים?") נוצרו חגי תשרי. כל אחד מן החגים הללו מאפשר מבט אחר על הקשר בין "אוכל" ובין "חג", וכך מאפשר בחינה מעמיקה אך חווייתית ונעימה, של הקשר בין ה"אני" האישי ובין מעגל השנה היהודי.

 

סעודת ראש השנה היא סעודה של "סימנים". לכל עדה יש המאכלים הייחודיים לה, אבל הקונספציה זהה בכולן: האכילה היא סמלית, והסמל אינו מושתת דווקא על הטעם של המזון הספציפי, אלא על שמו. כלומר, אנחנו משתמשים באוכל כדי לדבר, ולא כדי לשתוק (נכון שגם בפסח יש מרכיב דומה, אולם כיוון שנדמה לי שאין בנמצא מישהו שבאמת יכול לתת הסבר מעניין ואמיתי מדוע עלינו לטבול ביצה במי מלח ולאוכלה דווקא עכשיו, המאמץ לרלוונטיזציה נעשה שם בהקשרים שאינם בתחום המזון דווקא). האוכל בראש השנה אמור להיות הזמנה לשיחה, ולכן גם אם בוחרים להשתמש בנוסחאות המסורתיות של ה"סימנים", ולא להוסיף עליהן כיד הדמיון, עצם העיסוק הישיר והכן במזון כאמצעי ולא כמטרה פותח פתח לעיון אישי ומשפחתי: למה אנחנו חוגגים את ראש השנה? מה נעים לנו בחג הזה ומה לא? ההבניה של העיון סביב ה"סימנים" האכילים מכוונת אותו מראש להתרחק מדיון שהוא אינטלקטואלי בלבד ומחייבת את השיחה להיות "אכילה", חושנית, חווייתית.

 

איכות או נוחות?

בערב יום הכיפורים יש לאכול סעודה גדולה ומזינה, אבל מהותו של החג עצמו היא בהימנעות מאוכל. עצם ההזמנה לצוּם פותחת אשנב לשאלות על גוף ונפש, על מחויבות ותשוקה. עוד לפני שהגענו לבית הכנסת (אם בכלל) והתחלנו לעסוק ביחסינו עם אלוהים, כבר אנחנו - בין שנצום ובין שלאו - מתחבטים בשאלת עמידוּתנו הפיזית (האם אצליח לא לשתות 24 שעות? ומה יהיה אם ארגיש רע?) ומודעים לחוסר הוודאות הקיומי שבו אנו חיים. ההימנעות מאוכל, ואפילו המודעות לדרישה להימנעות כזו, מעלה אל פני השטח תחושות ומחשבות על הקשר המשולש בין ה"אני", החג והאכילה.

 siman7

חג הסוכות יוצא דופן מכל החגים האחרים - אין לו מאכל משלו, אבל יש לו מקום משלו. בסוכות אפשר לאכול מה שרוצים, אבל צריך לאכול זאת במקום ספציפי, בסוכה. היציאה מן הבית המוגן והמוכר אל הסוכה הלא נודעת, הארעית, עלולה להפיל משקל כבד ביותר על הסעודה עצמה: אוכל מנחם אותנו ברגעי קושי, גם בגלל שהוא מרפד (תרתי משמע) זוויות של אי נוחות. אבל בחג הסוכות מה שחשוב הוא התפאורה לסעודה, ולא האוכל עצמו. האכילה תחת הסכך מזמנת התבוננות חדשה בקשר שלנו לאוכל: מה חשוב יותר - איכות המזון או נוחות המקום? כיצד משפיעה הסביבה האנושית והפיזית על טעם האוכל? אלה הן גם שאלות היסוד של חג הסוכות עצמו: מהם היחסים בין קבע ונוחות לנדודים וארעיות? מה אנו אוספים בחג האסיף - רכוש והון (מזון, למשל) או זיכרונות וחוויות?

 

אלה, מצדן, מעוררות קושיות משמעותיות על הקשר שלנו אל היהדות ואל החגים בכלל - מה מכונן את המסורת (האישית והלאומית) שלנו? מה גורם לנו לחוש "בבית" בחגים, בבית הכנסת, בלימוד התורה, ומתי אנו חשים זרים ומנותקים? מה בעולם היהדות הוא "שלנו", בידינו, בבעלותנו, ומה נדמה לנו לא שייך?


חגי תשרי הפותחים את מעגל השנה היהודי מזמינים אותנו - כל חג בדרכו - לבחון מחדש את הקשרים בינינו ובין המשמעות של היהדות והמסורת בעינינו. האכילה בכל אחד מהם אינה רק תוספת או תפאורה, אלא העניין עצמו, המהות הרעיונית שבאמצעותה אנחנו יכולים לחפש את דרכנו היהודית.
 

שתהיה לכולנו שנה טובה, משביעה ומלאת משמעות. 

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus