שמיטה נשית

מה לאישה ולשמיטה? 

לשמוט בעלות נראה דווקא תפקידו של ה"בעל", "בעל המשפחה", "בעל האדמה", "בעל הנכסים", וכמובן "בעל הבית". הבעל מנכס לעצמו את הנבעל. לא במקרה יש זהות בתואר של האל הכנעני המרווה את האדמה, אל הבעל, לכינוי שהוצמד לגבר הנושא אישה לפי המסורת הפטריארכאלית. גם האקט המיני זכה לכינוי בעילה, היינו "קנין". 

לכאורה הקריאה לשמוט בעלות, כפי שעולה מהפרשה שלנו, אינה רלוונטית לנשים, שחונכו לאורך הדורות להיות נקנות, נבעלות, ומסורות לכל מי שהן שייכות. גם למשפחה המנכסת את האם כעומדת לשירותה, כמאפשרת את קיומה, ככלי וכבית "אישה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר (ישעיהו נ"ד, ה') כי בועליך עושיך" (בבלי, סנהדרין כ"ב, ב') וכן נאמר: "ביתו זו אשתו" (משנה יומא א',א'). לכן נראה כי השמיטה היא באמת יותר עניין גברי. 
 

אולם, אין הדבר כך. אתגר השמיטה לחלוטין חשוב עבורנו הנשים. המבנה הפטריארכאלי לא היה יכול להחזיק ללא שיתוף פעולה שלנו, הנשים. בשם הדת, ולמען המסורת, בשם קדושת המשפחה, ולמען הביטחון האישי, אמצנו את היותנו קנין, כלי ובית. הפנמנו את תפקידנו כמאפשרות, כקיימות עבור הזולת, כמשרתות את כל מי שסביבנו, זולת ההכרה בעצמנו ובזכויותינו. 
 

ניכסנו לעצמנו את התפיסות הללו, והפכנו אותן לאידיאל מקודש, לא 'קדושה מעונה', אלא קדושה במסירותה. במידת החסד ובריקון מתוכן עצמי בסתר לקחנו את העמדות הללו, אימצנו אותן אל לבנו, והפכנו לבעלות עמדה שמסכינה לחיים הפטריארכליים, בהם אנחנו משמיטות את זכויותינו מידינו. 
 

העמדות הללו שניכסנו אפשרו את התפשטות יצר הבעלות של גברים בחברה עד לכדי בעלות בכוח ולעיתים קרובות מדי גם באלימות, ורק מאבקים של נשים נגד התופעות הללו החלו לקרב את הצדק והמוסר במלחמה הקשה למיגור הניצול, הכפייה והאלימות כלפי נשים.

חובתנו המוסרית לשמוט את הנבעלות, את העמדה שאנו נולדנו לעמוד לשרות, ולעבוד קשה ולחפש את זכויותינו, את עצמנו, ואת עצמאותנו. מכל הנכסים, הכי קשה לשמוט דעות, עמדות, ואמונות. הכי קשה לערער על תפיסות עולם שינקנו עם חלב אמנו, אך זו חובת השמיטה שלנו