הסרט "היא" (“Her”) של הבמאי האמריקאי ספייק ג'ונז, שמוקרן בימים אלה בקולנוע בישראל, נפתח בקלוז-אפ חזיתי של גבר כבן 40 שמדקלם בטון אטי ומלא משמעות מכתב שמיועד ל"כריס, אהובי". הוא אינו קורא טקסט כתוב, אלא ממציא אותו בזמן אמת – על כך מעידים גביניו ותווי פניו התרים מדי פעם אחר המילה הנכונה. תחילה הצופה מניח שאותו כריס הוא אהובו של הגבר המצולם, אלא שבהמשך, כאשר מתגלה שהמכתב הוא לרגל יום הנישואים ה-50 של כריס, מתחדדת ההבנה שהגבר מקריא מכתב למישהו, או למישהי, אחרים.
חואקין פיניקס ב"היא". ייצוג המכתב העתידי חוזר לעבר
בהמשך, מתחלף הקלוז-אפ בצילום מהצד, שמראה כי הגבר המקריא יושב מול מסך מחשב. לאחר מכן מגיע לונג שוט (צילום מזווית רחוקה) שממקם את אותו אדם ואת אותו מחשב בהקשר שבתוכו הם נמצאים: חלל משרדי, שכל אחד מ-15 יושביו, פחות או יותר, מדקלם בהתרגשות חגיגית מכתב שמיועד לזר מוחלט אחר.
הפסקול מערבב את דקלומי כל היושבים באופן-ספייס לכלל בליל של מילים הנהגות בקצב הכתבה, ובבד בבד נראה הגבר מהשוט הראשון מורה למחשב "Print". או אז הוא לוקח ממגש הפליטה של המדפסת שלצדו שני עמודים מלאים בשורות של כתב יד מסוגנן. הוא אורז את חפציו, וברקע נשמע איש אחר שעונה לטלפון במילים: "Beautiful hand write letters.com".
הגבר (בגילומו של חואקין פיניקס) יוצא את המשרד ונפרד לשלום מפקיד הקבלה, שמברך אותו באומרו "שלום תיאודור, כותב מכתבים מס' 612". בהמשך הסרט, אנחנו מבינים שתיאודור כותב מכתבים בשם אשתו של אותו כריס במשך כמה שנים טובות, וכן בשם אנשים קבועים אחרים.
הסצנה הבאה מראה את תיאודור נוסע ברכבת התחתית ומבקש מהסלולרי/מחשב הקטן שלו לנגן לו "שיר מלנכולי שקט". הוא בודק מיילים גם כן בעזרת הפעלה קולית של המכשיר, וקול גבר גנרי מקריא לו אותם אחד אחד ומפסיק מיד כל אימת שתיאודור מורה לו: "מחק". האנשים סביבו, שכנהוג בתחבורה ציבורית עומדים במרחק סנטימטרים ממנו, לא נראים מתרגשים מהשיחה בין תיאודור למכשיר. קולותיהם אמנם אינם נשמעים, אבל שפתותיהם זזות, מבטם מופנה לעבר אופק לא ידוע ובידם הם אוחזים באותו המכשיר כמו תיאודור.
שלוש רמות של תיווך
המציאות המוצגת ב"היא" מתרחשת בלוס אנג'לס של העתיד הקרוב, שבה הפעלה קולית של מכשירים וניהול שיחה עם המחשב האישי הם מוטיב בסיסי בחיי היום יום. ציר העלילה הראשי מתמקד ביחסים בין תיאודור למערכת ההפעלה החדשה והמתוחכמת שרכש, המתקשרת איתו דרך דמות נשית (שאותה מגלמת סקרלט ג'והנסון בקולה).
המערכת, העונה לשם סמנתה, תוכנתה כך שביכולתה לפתח אינטליגנציה רגשית, ותיאודור מתאהב בה. בהמשך הסרט מתברר שאנשים אשר החלו לנהל מערכות יחסים עמוקות עם מערכות ההפעלה שלהם נהפכו לתופעה החברתית המשמעותית של התקופה (מערכות ההפעלה הושקו סמוך לנקודת הזמן שבה החל הסרט) – תופעה שבעיני חלק מהאוכלוסייה נתפסת כאבסורדית, ובעיני חלק אחר כלגיטימית.
באלמנט ההפעלה הקולית, שמשותף ליחסים בין תיאודור וסמנתה וחברת "Beautiful hand write letters.com", יש מן החידוש מבחינת הייצוג הקולנועי של המכתב. הפעולה המקורית של כתיבת מכתב – קרי, אדם שיושב מול נייר חלק ומעלה עליו, בעזרת עט או מכונת כתיבה, את מחשבותיו ותחושותיו כדי לשלוח אותן לאדם אחר – עוברת ב"היא" כמה וכמה שינויים: האדם הכותב אינו באמת זה שחתום על המכתב, ופעולת הכתיבה אינה נעשית בעט או במכונת כתיבה – אפילו לא בעזרת מעבד תמלילים שמייצר קובץ דיגיטלי כמו "וורד" – אלא מתאפשרת בזכות מחשב שיודע לתרגם דיבור אנושי למשפטים כתובים ולעצב אותם באופן המדמה כתיבה בעט.
העיקרון בבסיס הטכנולוגיה הזאת קיים גם בטכנולוגיות בנות זמננו, והתכלית של רובן היא לשמר את המאפיינים הסגנוניים של מדיות ישנות מבלי באמת להשתמש בהן. כזו היא למשל מצלמת ה-HD, המכילה אפקט שגורם לתמונה להיראות כאילו צולמה בפילם, או תוכנות עריכת סאונד שמציעות אפקט דיגיטלי שנשמע כמו תקליט.
במקרה של "היא" מדובר בשלוש רמות של תיווך בין פעולת כתיבת המכתב המקורית ובין האופן שבו היא מבוצעת בחברה של תיאודור: כותב שכיר שמתווך את רצונות האדם שבשמו הוא חותם, תוכנת מחשב שמתווכת בין הכותב לפעולת הכתיבה ושימוש בקול אנושי שמתווך בין רצון השכל למילים הנכתבות על הדף.
לכאורה, הוספה של גורמים מתווכים מרחיקה את הפעולה מתצורתה המקורית; יש שיטענו אף שממהותה. לדוגמה, משחק טניס וירטואלי בעזרת מכשיר ה"Wee" מרחיק את המשתמש בו מהאופן המקורי שבו נהוג לשחק טניס. אלא שבמקרה של "היא", שכבות התיווך דווקא מקרבות את הפעולה לייצוג הקולנועי שלה.
מה מאפיין הרי את מרבית סצנות כתיבת המכתבים בקולנוע? השימוש בווייס אובר, הנובע מהרצון להעביר לצופה את תוכן המכתב. דמות נראית כותבת, ברקע נשמע קולה שמקריא את הדברים, ואותה הטכניקה משמשת גם בסצנות של קריאת מכתב; במקרים הללו, זהו נמען המכתב שתורם את קולו לווייס אובר.
בן סטילר ב"גרינברג". אובססיה לא מנומקת
כך או כך, אנחנו הרי רגילים לצפות בדמות שיושבת מול דף חלק (כל סרט תקופתי שני), מכונת כתיבה (עיתונאים בסרטי פילם נואר) או מחשב (קרי ברדשאו מ"סקס והעיר הגדולה") וכותבת, כשברקע נשמע קולה שמדקלם את המילים. לכן, ככל שהחברה שבה עובד תיאודור מעניקה תחושה של עתידנות וטכנולוגיות שאינם הולמים את העולם נכון לשנת 2014, כך האופן שבו היא מייצגת את פעולת כתיבת המכתב דווקא נעשית זהה לייצוג הקולנועי שהורגלנו בו מימים ימימה. ההבדל היחיד הוא שקולו של תיאודור לא רק נשמע ברקע, אלא גם מופק מול עינינו, מאחר ששפתיו זזות כשהוא מדקלם את המכתב – הבדל כמותי, לא איכותי.
הזמן שעבר
נראה שמקור הדומיננטיות של המכתב בקולנוע – כתיבתו, שליחתו, ניוּדו, קבלתו, פתיחתו, קריאתו, החבאתו, שריפתו – הוא הספרות. אין זה מופרך להניח שמדיום אמנותי – שבעת הפצעתו נתפס בעיני רבים כווריאציה מצולמת, חיה ומופלאה של הספר הכתוב – יתמיד בהצגה תכופה של מכתבים; הסגולות הפונקציונליות של מכתבים כפתרון תסריטאי בוודאי אינן מזיקות.
מאז ומתמיד שימשו המכתבים בסרטים למטרות שונות ומגוונות. שתי העיקריות שבהן הן העברת מידע וסימון פרק זמן משמעותי שעבר. העברת מידע דרך סצנה של דמות שקוראת או כותבת מכתב ובו פרטים חשובים לעלילה היא במידה רבה המשכן הישיר של הכתוביות מתקופת הסרט האילם.
גם צילומי מסך מסוגים שונים (פלאפון, מחשב) משמשים לאותה המטרה, ולא פעם המכתב מועדף על פניהם משום שהוא מצטלם טוב יותר ואין לו את הבוהק הניאוני של המסך. בהקשר הזה, כדאי לציין את הסדרה האמריקאית "בית הקלפים", ולפניה גם את "שרלוק" הבריטית, שהעבירו מידע חיוני לעלילה בדרך מקורית, חסרת מניירות: היות שרבות מהשיחות של הגיבורים התנהלו במסרונים, ומכיוון שהפקעת המסך כולו לצילום של צג סלולרי הוא צעד מגושם, החליטו היוצרים לשלב את הודעות הסמס ככתוביות על רקע המסך.
"היא", הטריילר
המכתב כגורם המסמן את הזמן שעבר היה ונשאר כלי קולנועי חזק שמסרב להיעלם גם היום, עידן שבו המכתב הפיזי מאפיין כמעט אך ורק מוסדות ממשלתיים מסואבים. גם האפקט הזה מופיע בספרות והשירה, כמו למשל במילות השיר "בן יפה נולד", שכתב אהוד מנור. אהובתו של הנער מלווה אותו לתחנת האוטובוס בדרך לגיוס, ואז "בשוכבה לישון, לפני שנרדמה, שורות כחולות הייתה אליו כותבת". שורה אחר כך כבר נכתב ש"סתיו ברחובות, מחר היא בת 20, אך למה לא מלאו 20 לנער?".
סיקוונסים קולנועיים של כתיבת מכתבים על רקע שיר ושוטים שמראים אפיזודות שונות בעונות שונות של השנה הם כמעט קלישאה בסרטים תקופתיים, וגם ערימות של מכתבים סגורים שמעולם לא נפתחו הם כלי קולנועי שכיח לציון הזמן שעבר. אם נתעורר בוקר אחד ונגלה שכל הסצנות הכוללות אסיר משוחרר שמבחין לראשונה כי כל המכתבים ששלח לאהובתו במשך חמש שנים חזרו סגורים לבית אמו התחלפו בסצנות שבהן הוא נכנס לחשבון הג'ימייל שלה ומגלה 127 מיילים שלא נקראו ממנו – סביר שנחוש דיכאון כבד. זו, בין היתר, הסיבה לכך שמכתבים ממשיכים לשמש כלי להצגת הזמן שעבר.
פרגמטיזם נוסטלגי
ב-10-15 השנה האחרונות בלט שימוש נוסף במכתבים בקולנוע: כלי לעיצוב דמות התקועה בעבר ומסרבת להשלים עם זקנתה, או לחלופין עם ההתפתחות הטכנולוגיה, ונוהגת לשלוח מכתבים באופן טרחני עד כפייתי לתאגיד, גוף ממסדי או כל יישות אחרת המייצגת כוח עצום ואנונימי. בעשור האחרון, עם עליית ההיפסטרים המקדשים פריטים וחפצים ישנים כאמירה אופנתית, צצו לא מעט דמויות כאלה. על פי רוב, ההתעקשות שלהן לכתוב מכתבים בעידן הדיגיטלי היא פטישיסטית ובלתי מנומקת.
הסרט "גרינברג" משנת 2010, בבימויו של נוח באומבך, הוא דוגמה טובה למגמה הזאת. רוג'ר גרינברג, בגילומי של בן סטילר, הוא רווק בן 40 שחוזר לשכונת ילדותו המבוססת בלוס אנג'לס אחרי שלא חי בה יותר מ-15 שנה. הוא גבר אבוד שאינו נמצא בזוגיות, אין לו קריירה מוגדרת והוא חש מוזיקאי מוחמץ, עקב התפרקות הלהקה שלו בתיכון."נראה שמקור הדומיננטיות של המכתב בקולנוע – כתיבתו, שליחתו, ניוּדו, קבלתו, פתיחתו, קריאתו, החבאתו, שריפתו – הוא הספרות. אין זה מופרך להניח שמדיום אמנותי – שבעת הפצעתו נתפס בעיני רבים כווריאציה מצולמת, חיה ומופלאה של הספר הכתוב – יתמיד בהצגה תכופה של מכתבים"
הסרט מלווה את ההתמודדות של גרינברג עם עברו, וברקע הוא מקדיש זמן לא מבוטל לכתיבת מכתבים עקשניים, דון קישוטיים כמעט, לכל מיני חברות ענק שלראייתו עושקות את האזרח הקטן. הסירוב שלו להתבגר ולבחור כיוון בחיים משתלב מצוין עם הבחירה האובססיבית לשלוח מכתבים בכתב יד, ובשום שלב לא מוצג נימוק רציונלי מאחוריה.
דווקא על רקע נטייה זו של הקולנוע בעשור האחרון להשתמש במכתבים כדי לייצג את העבר באופן רומנטי, ביקורתי או פטישיסטי, השימוש במכתבים ב"היא" יוצא דופן. ללקוחות של חברת "Beautiful hand write letters.com" יש, מן הסתם, חיבה לנוסטלגיה, תהא הסיבה לכך אשר תהא (קהל מבוגר מלכתחילה, שעוד חי בעידן המכתב הפיזי? אופי מסוים הגורם לו להימשך לחברה?).
כך או כך, הסרט אינו מציג חיבה זו כאיזו מין מובלעת של העבר בלב המציאות העתידנית, אלא מתעקש להעביר את מלאכת כתיבת המכתב עצמה טרנספורמציה עתידנית, המתיישבת עם ההיגיון הקפיטליסטי של העולם שמוצג בסרט. זוגתו של כריס אולי חובבת פריטים ישנים, אוהבת לפתוח מכתבים שנכתבו ביד ומכורה לריח של המעטפה, אבל עדיין, אין לה בעיה לעשות מיקור-חוץ לפעולה ולהעביר אותה לידיו של תיאודור. יש בפרגמטיזם הנוסטלגי הזה משהו אמין, משום שהמכתב לא באמת הולך לשום מקום, כשם שאין לו יומרות לכבוש מחדש את כס ממלכת התקשורת הבין אישית.
