ניצחת איתי הכל: הפיוט שהציל את שי צברי
שערי שמים
social
facebook whatsup email tweeter
שי צברי //
10.9.14
שערי שמים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ניצחת איתי הכל: הפיוט שהציל את שי צברי

בתיכון מנוכר וקשה, עם מורים שירדו לחייו וקשיי למידה מתסכלים, התפילות והפיוטים שנלוו אליהן היו עבור שי צברי נקודת אור יחידה. שנים אחר כך, הדברים שלמד מהמוזיקה ההיא הפכו לחלק מהותי ביצירתו

אלוהים, כמה ששנאתי את בית הספר התיכון. השנתיים שהעברתי בו היו מדכאות בכל המובנים של המילה וזה התחיל מהיום הראשון ממש.

shai-tsabari-promo"לא הבנתי מה רוצים ממני ולמה נטפלים אליי". שי צברי (יח"צ)

אחרי הפסקת העשר הראשונה לשנת הלימודים של כיתה ט' נכנסתי לכיתה, חיפשתי את התיק שלי ולא מצאתי, הסתכלתי ימינה ושמאלה והבנתי שאני בכיתה הלא נכונה ושזו שאני צריך להיכנס אליה נמצאת בדיוק באותו מקום אבל קומה אחת למעלה. רצתי במעלה המדרגות מחזיק ביד אחת את המשאבה של האופניים שפחדתי שייגנבו כשלצווארי אוזניות הווקמן שלי, פתחתי את הדלת של הכיתה, וגיליתי את חבריי לספסל הלימודים עומדים ומחכים שהמורה שלימד אותנו את השיעור הראשון בגמרא ישחרר אותם ויאפשר להם לשבת. "סליחה", אמרתי בנימוס, "אני ממש מצטער אבל התבלבלתי בכיתות". הוא הסתכל עליי במבט מודד מכף רגל ועד ראש ובנימה לא מבוטלת של בוז שלח אותי למזכירות להירשם.

כשחזרתי לכיתה, הוקדש השיעור הראשון של השנה ל – מי היה מאמין – שי צברי. למה? המורה – עסקן חרדי זוטר ומתוסכל של אגודת ישראל שלימד לדאבונו בבית ספר ממלכתי-דתי – עבר בין התלמידים ושאל אותם היכן למדו ביסודי, וכשהגיע אליי גילה שלמדתי בבית ספר חילוני. הסברתי לו שהוריי, כמוני באותה תקופה, שומרים שבת ומצוות, אבל שאבא שלי העדיף את בית הספר החילוני בשכונה שבה גדלתי כי היה טוב יותר מבחינה לימודית לדעתו. זה לא ריצה אותו, להיפך: זה עודד אותו לבקר את אבי ואת משפחתי ואת הבחירה שלי לבוא וללמוד במסגרת אותו תיכון. כשחבר לכיתה שהוא בן השכונה נחלץ לעזרתי והסביר בתמימות שאולי זה גם בגלל שבית הספר החילוני קרוב יותר לביתי, ענה המורה: "ואם היו פותחים אטליז לא כשר ברחוב שלו, גם אז הוא היה מעדיף אותו על הכשר שנמצא מעט רחוק יותר?".

כך זה המשיך לאורך השנה. היה שיעור שהוקדש לאלטרנטיבות החינוכיות החילוניות שמומלצות ל"תלמידים מסוימים בכיתה, שם יוכלו להוציא רישיון לאופנוע בגיל 16, לעשן סמים ולהכניס נערות להריון", והיו אחרים שהוקדשו למשנתו הפוליטית-מדינית של אותו הוגה דעות שבמקרה מצא את עצמו כמורה בכיתתנו: החל ב"אין ולא הייתה אפליה כלפי מזרחים אלא להיפך, הם הופלו לטובה" (משפט שנאמר בכיתה ששמונים אחוז מתלמידיה היו מזרחים), דרך "מי שמופלים באמת בישראל הם החרדים, שמופעלת כלפיהם כפייה חילונית", ועד לפתרונות מפתרונות שונים לבעיית האינתיפאדה הראשונה שבדיוק התחילה שנתיים קודם. באותה שנה למדנו דף גמרא אחד.

הלכתי לאיבוד בתיכון הדתי ההוא. לא הבנתי מה רוצים ממני ולמה נטפלים אליי (לא רק אותו מורה ירד לחיי), לא הצלחתי ללמוד (אבחון וטיפול של בעיות קשב וריכוז לא היה נפוץ באותה תקופה), ולאט לאט שקעתי לתוך עצב גדול שלווה בתסכול וכעס עצומים.
" זה יישמע דרמטי ואולי פומפוזי, אבל אז, בגיל 14, המוזיקה הזאת הצילה אותי. בתוך כל הסבל והכיעור האנושי ההוא מצאתי יופי, ואף אחד לא הצליח לקחת אותו ממני ולמנוע ממני לראות אותו. שנתיים אחר כך עזבתי את בית הספר, מדוכא ומותש, ובערך באותה תקופה הורדתי את הכיפה. לפעמים אני חושב שזה היה מזל גדול שהלכתי לבית הספר ההוא רק בגלל אותם שירים ופיוטים, לפעמים אני מצטער שזה קרה בדרך הזאת, אבל בכל פעם שאני חוזר אליהם אני מגלה עד כמה ההשפעה שלהם עליי הייתה חזקה ומשמעותית – בהלחנה, ביחס לטקסט ולמה שהוא אומר, ובעוד דרכים שאת חלקן אני מבין ואת חלקן לא "

בתוך כל זה הייתה נקודת אור אחת שהצליחה להרחיק מעליי, לרגעים מעטים, את הקושי הגדול. שנת הלימודים נפתחה בחודש אלול, ובזכות העובדה שמרבית תלמידי בית הספר היו מזרחים נאמרו בתפילה פיוטי הסליחות בנוסח עדות המזרח החל מראש החודש. עבורי, מי שהתפלל עד אז אך ורק בבית כנסת תימני, היו המנגינות האלה חידוש גדול. התאהבתי בהן, באפשרות להתפלל בעברית מדוברת (ולא בהגייה הבבלית שנהוגה אצל יהודי תימן) ובמילים העוצמתיות: "בן אדם, מה לך נרדם", "עננו, אלוהי אברהם, עננו", "יה שמע אביוניך", ועוד ועוד. אחר כך הגיעו תפילות ראש החודש וההלל בניגון האשכנזי דווקא: "אשירה לה' בחיי", "בצאת ישראל ממצרים" ואחרים.

זה יישמע דרמטי ואולי פומפוזי, אבל אז, בגיל 14, המוזיקה הזאת הצילה אותי. בתוך כל הסבל והכיעור האנושי ההוא מצאתי יופי, ואף אחד לא הצליח לקחת אותו ממני ולמנוע ממני לראות אותו.

שנתיים אחר כך עזבתי את בית הספר, מדוכא ומותש, ובערך באותה תקופה הורדתי את הכיפה. לפעמים אני חושב שזה היה מזל גדול שהלכתי לבית הספר ההוא רק בגלל אותם שירים ופיוטים, לפעמים אני מצטער שזה קרה בדרך הזאת, אבל בכל פעם שאני חוזר אליהם אני מגלה עד כמה ההשפעה שלהם עליי הייתה חזקה ומשמעותית – בהלחנה, ביחס לטקסט ולמה שהוא אומר, ובעוד דרכים שאת חלקן אני מבין ואת חלקן לא.

"אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה", שרנו שם בהלל, וזה מתנגן בי ומתנגן.

*

לפני כמה זמן ראיתי סרט תיעודי על בוב מארלי וגיליתי שהוא היה בן לאם שחורה ולאב לבן שזנח אותו, ושבגלל זה ובגלל צבעו הבהיר הוא ספג השפלות בילדותו. השיר שצמוד לסיפור הזה   בסרט הוא תרגום הפסוק "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה".


וזה פיוט הסליחות שאני הכי אוהב: "יה שמע אביונך" בלחן ספרד-ירושלים.


 

 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus