השער לאמא

"כדאי שתגיע מהר, אמא במצב קשה", אבא אמר בקול רועד בטלפון. זה קרה לפני כחודש, במוצאי שבת, י"ז באב. נכנסתי לאוטו ולא ידעתי את נפשי. נצח של 20 דקות עמד בין כפר סבא לתל אביב. הנסיעה נדמתה לי כחציית ים שהאופק שלו לא נראה לי ואיני יודע מה אפגוש בו בהגיעי. אז זה "זה"? ככה זה קורה?

אין מענה לשתיקת השמים. צילום: רוני טוביה
"מה קורה?", צילצלתי מהדרך. "שח"ל עושים החייאה". הראש ביקש חסד של כמה דקות, הלב ניבא רעות. ברמזור בצומת מורשה עלתה מוזיקה מהמכוניות לצדי. מחשבות רצו בקצב מסחרר, עד שהמבט כמו הונחה להביט למעלה ותמונת המצב התנסחה לי כמעט נגד רצוני, כמו לילד שהסבירו לו מה זה "מוות".

השמים פתוחים עכשיו, גם אם לא רואים, ונשמתה של אמי עולה מעלה מעלה עכשיו, לבוא בשעריהם. רציתי שתבקע מאיפשהו מוזיקה עוצרת נשימה או שצעקה גדולה תישמע ותרעיד את לבבות האנשים. רציתי לשמוע את שמה של אמא כאקורד סיום של יצירה גדולה, שתעצור את העולם מלכת. והעולם המשיך. "מה אכפת לציפור, אם ישיר או ישתוק". אז צעקתי אני, בין קירות האוטו, כמו שראוי היה לצעוק. כמו שרציתי שזה יישמע. צעקתי בלב והרגשתי איך הם נסגרים, השמים שמעל צומת מורשה.  

למולי עמדו פניה של אמא כפי שנפרדתי ממנה כמה ימים קודם, כששכבה לנוח ונשקתי לה.

מחלתה הארורה בחמש השנים האחרונות הביאה אותה להיות האישה הצנומה והכחושה שהיתה, הדיבור ניטל ממנה כמעט לגמרי עקב מצבה, אבל הכרתה נשארה צלולה. והיא רואה, שומעת, מבינה.  

חסד, למי ניתן? מתי ניתן? בעבור מה?
בעלה של פלורה השכנה מת בחורף. נזכרתי בה בהלוויה, עומדת בבוץ, מול הקבר הפתוח. היא נשאה עיניים לשמים, הרימה ידיים ושאלה "למה? למה?". הוא כבר היה מבוגר וחולה זמן רב, אבל הוא היה שלה כל ימיה וכל ימיו. ועכשיו - איפה? ומפה - לאן? "למה?", קראה וידיה לכיוון השמים, כאילו מחויב שם מישהו למעלה לצאת ולתת הסברים. "למה? למה?", התעקשה, כאילו לא מת מעולם אף אדם. כשמת לך קרוב אהוב, זה המוות הראשון אי פעם. כפי שכשנולד לך ילד, זה הילד הראשון אי פעם.

" השמים פתוחים עכשיו, גם אם לא רואים, ונשמתה של אמי עולה מעלה מעלה עכשיו, לבוא בשעריהם. רציתי שתבקע מאיפשהו מוזיקה עוצרת נשימה או שצעקה גדולה תישמע ותרעיד את לבבות האנשים. רציתי לשמוע את שמה של אמא כאקורד סיום של יצירה גדולה, שתעצור את העולם מלכת. והעולם המשיך "
"למה", שאלתי גם אני לא פעם בשנים האחרונות. למה ניתן לאמא הפרק האחרון הזה בחייה? חמש שנים של כיבוי אטי, היחלשות האיברים, המלחמה חסרת הסיכוי רק כדי להתקיים, אפילו לא לחיות. הקריסה של אדם אל תוך עצמו. והעיניים, העיניים שדיבררו כל הזמן את כל חוסר האונים הזה.

במוצאי שבת ההוא לא נשאר בה כוח לשאת את מה שנשאר ממנה. קפא לנצח גם הוויתור בעיניים. כשהגעתי כבר היה מאוחר. נסגרו שערי השמים.
באלול, נאמר, שערי השמים ושערי התשובה פתוחים, ובהתרצות האדם בתפילה לאלוקיו ("אני לדודי") ישוב ה' ויתרצה אליו ("ודודי לי").