האדם מחפש משמעות

ראש השבט

social
facebook whatsup email tweeter
הרב בני לאו //
23.3.11
ראש השבט
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
האדם מחפש משמעות
המקורות עוסקים רבות בחובות האדם להורה המבוגר, אבל איפה כדאי להתחיל? הרב בני לאו מחלץ את העיקרון החשוב ביותר: מציאת משמעות ותוכן לחיים

אדם ב"גיל העמידה" עשוי למצוא עצמו "קרוע" בין שלל חובות. הוא נמצא באמצע החיים בהכשרתו המקצועית. פעמים רבות עובד שעות רבות, "מצאת החמה ועד צאת הנשמה". בשעות הנותרות שיש לו הוא מבקש להיות זמין גם כלפי הדור הקודם וגם כלפי הדור הבא.

סוף סוף הוא ייצב את עצמו מבחינה כלכלית אלא שכעת הוא נדרש לסייע לשני הכיוונים. התחושה של האחריות הכפולה, לילדים ולהורים, מביאה אותו לשאול שאלות קשות של סדרי קדימויות והעדפות. הוא רוצה להצליח למצוא חן ושכל טוב בעיני א-לקים ואדם. האם יש באמתחתנו איזה קו מנחה לעזור לו למצוא טעם מחודש לחיים?


הזיקנה נמצאת בתודעת היהדות על רצף החיים ולא כפרק נפרד ללא תוכן. קהלת ביטא היטב את החשש ש"יבואו ימי רעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". הדמות התנכי"ת שמבטאת את הפסוק הזה הוא ברזילי הגלעדי (שמואל ב פרק יט):

 

(לג) וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד:
(לד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם:
(לה) וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי אֶעֱלֶה אֶת הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם:
(לו) בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

הגמרא (מסכת שבת קנב ע"א) מנסחת את הרגשתו של ברזילי כהרגשה אובייקטיבית של אדם שמאבד את הטעם בחיים:


האדע בין טוב לרע - מכאן שדעותן של זקנים משתנות,
אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות,
אם אשמע עוד בקול שרים ושרות - מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות.

 

 

כשהאמורא רב שומע דברים אלו הוא מתקומם. לנגד עיניו עומדת שפחתו של רבי יהודה הנשיא:

 

אמר רב: ברזילי הגלעדי שקרא הוה, דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין, והות טעמא קידרא.  (תרגום: ברזילי הגלעדי שקרן היה, שאותה אמה שהיתה בביתו של רבי היתה בת תשעים ושנים והיתה טועמת את הקדרה).


bny_lv_zqnh
לתת את מלוא המרחב (cc-by-Jhoshplatt46)
מה שרב מבקש לומר לנו הוא שהכל סובייקטיבי. יש זקנים שיש טעם בחייהם ויש זקנים שמאבדים כל טעם. הזיקנה כשלעצמה אינה מביאה בהכרח לירידה דרמטית כזו של ברזילי. כל זמן שאדם מבוגר מרגיש שהוא עודנו נחוץ, ועודנו מועיל, אפילו יותר מועיל מאנשים צעירים, הוא מחזיק מעמד. אבל אם הוא מרגיש מיותר, מעורב בהתנגשויות תמידיות בין דור לדור, נוחל אכזבות, סופג פגיעות, נמצא במצב של תלות-יתר - הרי הוא מידרדר. כאשר הוא מרגיש שאין לו בשביל מה לחיות, הרי הוא נשבר.

 

מכאן למסקנה הראשונה בחובת האדם להורה המבוגר:  מציאת משמעות ותוכן לחיים. מערכת הפעילות התעסוקתית פולטת את האדם המבוגר בשלב זה או אחר. מי שרגיל לחיות חיי עבודה פעילים ומוצא עצמו בגיל 65 או אפילו 80 מחוץ למסגרת העבודה - יכול לשקוע לתחושת "ברזילי". היכולת לחזק את ההורה ולהוסיף לו שנות חיים ושמחה קשורה קשר אמיץ במציאת הפשר והנחיצות שבהשכמת הבוקר.

 

חובה זו היא בראש וראשונה חובת הבן והבת להוריהם. זה נכנס בדיוק למסגרת של "מכניס ומוציא". נכון הוא שהבן והבת, שעסוקים בעבודתם ובמשפחתם הגרעינית, אינם פנויים להיות לחברה להורה, וגם אינם יעילים כחברה. אולם מציאת מסגרת משמעותית ופעילה לשנות הזיקנה  מוטלת בראש וראשונה עליהם. היעדר מסגרת כזו עשויה לגרום חלילה לשקיעה של "ברזילי הגלעדי", המובילה  לאזור המרה השחורה. התמודדות עם הורה במרה שחורה שונה באופן מהותי מכל טיפול אחר שבו מחויבים ילדים ביחס להוריהם.

 

בסוגיה זו דן בעל ערוך השולחן:  
"בעלי המרה השחורה שאין עושים כלום דברים של שיגעון, רק יושבים בעצבות ורחוקים מחבורת אנשים, ואין מבקשים לאכול, וכשנותנים להם לאכול, אוכלין, ואין מתחילים לדבר. וכששואלין אותן, עונין מעט דברים, ואין מדברים דברים של שיגעון - יש להתיישב אם דינם כשוטה אם לאו. ולפי הסברה אין בזה סימני שטות, אלא מחלת העצבות בלבד, ותלוי בראיית עיני הבית דין להבין דרכו ועלילותיו" (אבן העזר סימן קכא, ד).  

 

hrb_bny_lv_1 דברים אלו מעבירים את הדיון מטיפול סטנדרטי בהורה לטיפול במצבים המוגדרים כ"שוטה". ערוך השולחן מציע לא להיכנס להגדרה זו אלא לדון בכל מקרה לגופו (בחרתי שלא להכניס לכאן את סוגיית הטיפול בהורה שאינו מתפקד בצורה רגילה, וראו על כך במאמרו של הרב אבינר, ספר אסיא ו', עמ' 121-131, אסיא לט, עמ' 9-19).

 

שכר אריכות הימים של מי שמקיים מצות כבוד אב ואם מתפרש באופן פשוט. ילדים הגדלים בבית שבו הוריהם זוכים לקיים את מצוות כיבוד ההורים בהידור, על ידי נתינת מלוא המרחב להורה המתבגר, ידעו בבוא היום לדאוג גם להוריהם לזקנה מפוארת ובזה יזכו ההורים לאריכות ימים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus