אלבום זהב - משפחת וילן
ראש השבט
social
facebook whatsup email tweeter
רוית הכט //
27.3.11
ראש השבט
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אלבום זהב - משפחת וילן

יעקב וילן ממקימי קיבוץ נגבה כבר לא בין החיים, אבל את משפחתו הוא מעולם לא עזב. אפילו בדור הנכדים, החלום על הקיבוץ עדיין לא התנפץ. פרויקט מיוחד על מקומם של "זקני השבט" בחברה הישראלית

משפחתו של יעקב (קובה) וילן ממפקדי ההגנה, שפיקד על כוחות ההגנה של קיבוץ נגבה במלחמת השחרור. נולד ב-1914 בלודז' שבפולין. ב-35' עלה לארץ והיה בין מקימי קיבוץ נגבה בו חי עד מותו. שימש כחבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות מטעם מפ"ם והיה ראש האגף לביטחון סוציאלי של ההסתדרות ואחראי על קרנות הפנסיה שלה. נפטר ב-2004.
הרכב משפחתי. שלושה ילדים: גרשון, מיכל ואבשלום הצעיר, שמונה נכדים. גרשון, המכהן כיו"ר דירקטוריון הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים (ומעורב גם בפרויקט תעלת המים בין ים המלח לים סוף) , ואבשלום (אבו), המכהן כמזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, עדיין חיים בנגבה. מיכל, שלמדה תיאטרון ומעבירה סדנאות בנושא, גרה בקיבוץ עין דור.

 

פעילויות משותפות. נפגשים כל יום שישי בקיבוץ נגבה ומדברים. אבו:  "כל בעיות העולם, האומה החברה והקיבוץ עולות על השולחן שלנו. יש קרבות חוצבי להבות. אף פעם לא נפרדים ברוגז. אבל יש הרבה אמוציות. אלו נושאים שהם בדם ליבנו"

 

ומה עם נושאים אישיים?
"זה רק באחד על אחד. לא במסגרת משפחתית".

 

את אבא שלך היית משתף בתחושות שלא קשורת לקיבוץ או למפעל הציוני?
ממש לא. עם אבא כמעט ולא דיברנו על דברים אישיים. זה היה התפקיד של אמא שלי. כשהייתי חייל התלוננתי פעם בפניו על הקשיים הפיזיים. הוא אמר לי: לא נורא. תתאמץ קצת, לא קרה כלום".

 

דמיון משפחתי. אבשלום: "בתווי הפנים כולנו קומבינציה של שני הורים. מבחינת להט הוויכוחים והתשוקה האידיאולוגית - אחי. אני הרבה יותר מתון משניהם. מה שכן, אני יכול להעיד שקיבלתי ממנו את התשוקה להשכלה. למדתי לקרוא מעיתונים מגיל ארבע, ממודעות האבל בעיתון. זה בהחלט משקף את האקלים שבו גדלנו. 

"כל הנכדים היו קשורים אליו. אמא שלי אמנם הייתה הדבק במשפחה, אבל בגלל שרובנו נשארנו בקיבוץ הם גדלו קרוב אליו. הייתה לו גם אימא שעלתה לארץ שנה לפניו וגרה בקיבוץ עין שמר. היא גרה 40 שנה בארץ וידעה אולי 50 מילים בעברית, לכן הם דיברו ביניהם בפולנית. הם היו מאוד מאוד קרובים".

 

גם איתה הוא  דיבר על בעיות האומה?
"ממש לא".

 

גרשון: "הייתי נוסע אליה בחופשים. לא ממש יכולנו לדבר, אבל הסתדרנו עם המעט עברית שהיא ידעה. אני זוכר היטב שמכיוון שהייתי הילד היחיד שהיתה לו סבתא, בגלל שהסבים והסבתות של כולם נספו בשואה, היא האכילה את כל ילדי הקיבוץ. היא היתה אומרת: לילד הזה והזה אין סבתא כמו לך, ודוחפת לו משהו לדרך".   


ערך עליון שהנחיל לבני המשפחה. אבו וגרשון: 'הוא תמיד אמר: אני לא יודע אם יהיה קיבוץ - אבל הכי חשוב שתשמרו על הנקודה'. זאת אומרת שיישאר כאן יישוב, בכל צורה שהיא. היצירה הכי משמעותית בחייו הייתה הקמת נגבה, וההגנה על הקיבוץ מפני הפלישה המצרית ב-48' הייתה פסגת ההגשמה שלו".

 

אבו: "בגלל שגדלנו בבית מאוד אידיאולוגי ופוליטי, בכולנו יש מחויבות מאוד עמוקה לציונות, לקיבוץ, לשמאל. שני בניי משמשים בתפקידים בטחוניים (מנוע מלפרט יותר). הבן של גרשון הוא איש משרד החוץ, הבת ד"ר במכון ויצמן. רוב הנכדים מחוברים לשירות הציבורי באיזושהי צורה".

 

zqny_shbt_hkhym_nyln
"כולנו קומבינציה של שני הורים". אבשלום (אבו) וגרשון וילן
איך הוא הרגיש בערוב ימיו, כשראה את הקיבוץ הולך ומתפרק? 

אבו: "אני חושב שבשנותיו האחרונות היה בו המון עצב. הוא ראה בתפיסה המשיחית-קיצוניות -דתית את הסימן לחורבן הבית השלישי. מבחינה חברתית הוא כאב גם את ההתפוררות הסוציאליסטית".

 

האח גרשון חולק: "אני חושב שהוא צפה מראש את כל התהליכים, ולכן קיבל אותם, והבין שהם בלתי נמנעים. הוא לא הרגיש נבגד ועצוב בשום צורה, אלא רק אמר לנו: לכם יהיה הרבה יותר קשה לדבוק ברעיון הקולקטיב, כי קל ליצור קומונה של עניים. לקבץ קומונה של אנשים שכבר יש להם – זה הרבה יותר קשה".

 

אבו: "אני חושב שעוד מוקדם להספיד את הקיבוץ. היום אני שמח מאוד לראות חזרה יפה של בני הדור השלישי. שניים מילדיו של של גרשון חיים בקיבוץ, ואני מקווה ומאמין שגם בניי יחזרו".

 

פער דורות. אבו: "הוא מאוד התחבר לצעירים במשפחה. בסך הכל הייתה לו נפש צעירה וראש פתוח. מדובר בבנאדם שבגיל 68 הלך ללמוד מחשבים. בגיל 82 הוא החליט שנמאס לו מזה והתחיל ללמוד היסטוריה.  ועדיין, יש פער. אני חושב שבראשית ימיו של הקיבוץ, ואני מדבר על דור הילדים הראשון, שאחי נולד בסופו, ילדים חונכו וגודלו בדרך מסוימת, שייתכן והולידה אחר-כך כל מיני נכויות ומוטציות רגשיות. זאת לא תוצאה של הלינה המשותפת המדוברת כל כך, כי גם אני וגם אשתי גדלנו בלינה משותפת, אבל אנחנו אחרים. אני מדבר על התקופה שבה ילדים הוצאו מהבית בגיל 6, אחר כך נשלחו למוסד בכיתה ז' וראו את ההורים שלהם פעם בשבועיים-שלושה. אנחנו כבר ראינו את ההורים כל יום. אני חושב שבעקבות זאת, בדור ההוא, כלומר אלו שנולדו עד אמצע שנות ה-40', אין מקום לדיבור על רגשות ותחושות. כמעט אוטיזם רגשי".

 

האח גרשון לא מסכים: "הקיבוץ לא הותיר אצלנו שום משקעים או תסביכים. להיפך. האמונה בדור של ההורים שלנו, באידיאולוגיה ובמעשים שלהם, נתנה לנו ביטחון רב וקרקע יציבה מאוד לגדול עליה. בכלל, המציאות אז הייתה הרבה יותר קלה. אנחנו חיינו בדו קיום אמיתי עם הכפרים ליד, כשברחתי מביה"ס הייתי בורח לאחד הכפרים הערביים ליד נגבה. לא חושב שהיום ילד יכול לעשות את זה".  

 

דברים טובים שקרו לו עם הגיל. אבו: "לא כל כך. הוא אמנם למד בזקנתו, והצטיין בזה, אבל תמיד הייתה בו סקרנות אינטלקטואלית. ראשו היה צלול עד השבועיים האחרונים לחייו, אבל חולשות הגוף הייתה לו קשה מאוד. אני חושב שגם היה לו איזשהו עצב, אולי תחושת החמצה. הוא תמיד טען שלולא היה נלחם על האמת שלו כל חייו,  הוא היה מתקדם במסלולים הפוליטיים. מבחינתו, הגעתי לכנסת הייתה איזושהי סגירת מעגל".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus