אלבום זהב - משפחת כהן

רוית הכט

27.03.11

אליעזר כהן כבר בן 93, אבל עדיין יש לו שם חיבה - סבוב. "הוא הכי צעיר בעולם", מעידה הנכדה על הסבא, שכבר 20 שנה, מאז מות אשתו, מהווה את הגרעין המלכד של המשפחה. ומי אחראי על האוכל? סבוב כמובן. פרויקט מיוחד על מקומם של "זקני השבט" בחברה הישראלית

אליעזר כהן, 93, התאלמן מאשתו רבקה לפני 20 שנה. גר בתל אביב מ-1932 (כיום בשכונת בבלי). ילדיו ונכדיו גרים בתל אביב.

ההרכב המשפחתי. שני בנים, שבעה נכדים וחמישה נינים. "יש לי גם שתי כלות, שאותן אני מכנה בנות כי הן בנותיי לכל דבר, ושלושה נכדים נספחים - התחתנו עם הנכדות שלי - גם אותם אימצתי. יש לי חמישה נינים, ואני רוצה לקוות שאזכה לעוד. את רואה כמה אני אגואיסט?"

פעילויות משותפות. אליעזר משמר את המסורת שהנחילה אשתו ז"ל רק עם שינוי קל. כשאשתו היתה בחיים, המשפחה התאספה בכל יום שישי ונהנתה מבישוליה המפוארים, אך עם לכתה המגוון הצטמצם וגם היום השתנה. אליעזר: "כל יום רביעי המשפחה באה אלי לארוחת ערב. לא כולם באים, כי ברור שיש להם עיסוקים, אבל הם יודעים שאצל סבא יש ארוחת ערב מ-20:30 עד 23:00. מי שבא - ברוך הבא. אני מכין סלט ירקות ערבי גדול, טונה ובצל, ביצים ומיונז ומלפפונים שאני עושה במלח. בנוסף אני קונה גפילטע פיש, כמה סוגי לחמים, חומוס, עוגת גבינה. הרבה פעמים הנכדים מביאים איתם חברים וזה משמח אותי מאוד. הבית מלא בצעירים"

נועה כהן, נכדה מספר ארבע, מפרשנת: "כשיש מפגשים המוניים, סבוב (הכינוי של הנכדים לסבא אליעזר) דווקא נהיה יותר שתקן. לא נותן את עצמו. הוא מסתכל, קולט את כל הניואנסים, מי מצוברח, מי מוטרד, מי אמר מה למי. אבל להכיר אותו באמת, לקבל את הבן אדם, זה רק באחד על אחד. שם הוא יכול לתת את הרשמים, לשאול את השאלות, וכמובן לספר את הסיפורים שהוא מאוד אוהב לספר".

אילו סיפורים?
"הרבה סיפורים מימי תל אביב הישנה והטובה, ובעיקר סיפורים על סבתא שלי, שהוא מאוד אהב, ומאוד מתגעגע אליה. אני אוהבת לשמוע את הסיפורים עליה, כי היא נפטרה כשהייתי בת 10 ודרך הסיפורים אני נוגעת בה קצת. הוא איש של מלים: מאוד אוהב אמרות שפר, ציטוטים ומשפטים. ביום ההולדת הוא תמיד כותב ברכה מושקעת, עם איזו אמרה קולעת או פתגם יפה".

תולדותיו של סבא. אליעזר הגיע לארץ ב-1932 מפולין, ומאז ועד היום גר בתל אביב. "אני מתגעגע לתל אביב הקטנה של פעם, לריחות הפרדסים וגם לריחות של האנשים. לא שהיום אנשים מסריחים, פשוט הגישה, היחס, הכל היה אז הרבה יותר משפחתי. בשנות ה-30, אחרי שהגיעה העלייה מגרמניה, טיאטאו את הרחובות אנשים שפנו אחד לשני: 'הר פרופסור', 'הר דוקטור'. זאת היתה הרמה.

"לא ידענו מה זה בר, מה זה לצאת ולשתות. כילדים היינו יוצאים ביחד, כל חברי תנועות הנוער, לכיכר מגן דוד, בהצטלבות של אלנבי ונחלת בנימין. אני, שהייתי נגן מפוחית, עמדתי במקום המורם שבו עמד במשך היום שוטר, וניגנתי הורה לעוברים ושבים במשך שעות.

"היה כבוד הדדי. כשמישהו עישן סיגריה בשבת וראה יהודי דתי ברחוב הוא היה ממהר להסתיר אותה. לצערי, כיום זה לא ככה. כבר לא טורחים להתחשב אחד בשני. וגם לא אכפת יותר מדי אחד מהשני. כילד וכנער לא ידעתי מהם מעמדות, מה זה כשאחד עשיר מאוד ולשני אין מה לאכול. תל אביב היתה עיר צנועה, בלי האוליגרכים והנובורישים שנמצאים בה כיום".

נועה, שגרה במרכז תל אביב, יכולה רק לפנטז על תל אביב שבסיפוריו של סבא. "מהנוכחות, מהסגנון שלו, מהנימוסים, אני מקבלת טעם של פעם. אין היום אנשים כל כך אדיבים כמוהו. הוא חושב 20 פעם מה להגיד ואיך להגיד כדי לא לפגוע. לפני שבוע הוא היה אצלנו בארוחה, ואחותי כל הזמן שיגעה אותו: 'למה אתה לא אוכל, למה אתה לא אוכל'. אז הוא שאל בצחוק את בעלה אם גם בבית היא כזאת קרצייה. אחר כך הוא התקשר אליה במשך שבוע כדי לבקש סליחה ולוודא שהיא לא נפגעה. מי מתנהג ככה היום?"

"תל אביב היתה עיר צנוע בלי האוליגרכים והנובורישים". אליעזר כהן

כהן עבד כמנהל במשרד הרישוי, ולאחר שפרש לפנסיה לפני 26 שנה, חזר לעבוד באגף אחר של משרד התחבורה. עד לפני כשנה עבד מדי יום, ואז ירד לשלוש פעמים בשבוע. "כשהציעו לי לחזור לא רציתי בהתחלה, כדי לא לפגוע במנהל החדש. אבל אחרי שהובהרה הנקודה הזו, חזרתי, וחלק מהזמן אני מתנדב. כשחזרתי אמרתי להם: 'יש לי רק בקשה אחת. אם אתם מרגישים שאני כבר לא בפוקוס, אל תגידו זה לזה - תגידו את זה לי. בתמורה, אני מבטיח לעשות מסיבת סיום גדולה לאות תודה. לשמחתי, עדיין לא אמרו לי.

"בשנה האחרונה ירדתי לשלוש פעמים בשבוע כי בכל זאת, הגיל עושה את שלו. בהתחלה הפסקתי לעבוד בימי רביעי, שבהם אני מכין ארוחה לכל המשפחה, ואחר כך הורדתי עוד יום. אני מקווה מאוד לעבוד לפחות עד גיל 95".

דמיון משפחתי. "בכולם יש דברים שדומים לי ולאשתי, וכולם יקרים לי באותה מידה. לאשתי היה משל יפה על זה - היא הייתה מושיטה את היד ואומרת: 'אם אחתוך אצבע אחת, ולא את השנייה, זה יכאב לי פחות?'".

ערך עליון שהנחלת לבני המשפחה. "יש לי סיפור על זה. במשפחה אחת האב חלה וימיו היו ספורים. הוא ביקש מילדיו קופסת גפרורים. 'מה פתאום קופסת גפרורים?', תמהו הילדים, אבל הביאו לו. הוציא האב גפרור, שבר אותו. הוציא עוד גפרור, שבר אותה וכך הלאה, גפרור שלישי ורביעי. הילדים הביטו זה בזה ולא הבינו. לפתע הוציא האבא 30 גפרורים וניסה לשבור אותם. לא הצליח. אמר להם: אם תהיו בודדים, כל אחד והעניינים שלו ישברו אתכם בקלות. אם תהיו מאוחדים אף אחד לא ישבור אתכם".

נועה: "אני אוהבת את המשפחתיות הזאת, שבה המשפחה היא מעל הכל, ערך עליון כזה. בני המשפחה הם אנשים שיקרים לך מעצם הגדרתם. זה לא נמדד בקטגוריות של חברות, או כל דבר אחר. יכול להיות שלא היינו חברים אם לא היינו בני משפחה, אבל בגלל שאנחנו בני אותה משפחה, מתוקף ההגדרה,האנשים האלה הכי חשובים לי. אני רוצה לראות אותם ואעזור להם בכל פעם שיצטרכו אותי".

במה באה המשפחתיות לידי ביטוי?
"בעיקר במחויבות אחד כלפי השני, בהירתמות. אני מקבלת את זה בעיקר בתיווך מאבא שלי, אבל יודעת שזה בא מלמעלה, מסבא. אם אני או האחיות שלי צריכות משהו, אבא שלי מיד ייקח את האוטו ויבוא לראות איך אפשר לעזור. אני בטוחה שגם סבא שלי, בגילו, יבוא אם אצלצל אליו. אגב הוא עדיין נוהג, כך שזה לא כזה מופרך".

איפה היית רוצה לראות את בני המשפחה בעתיד?
אליעזר: "שיהיו בני אדם. שיכבדו את הזולת, שיהיו להם ידידים ואוזן קשבת כל חייהם. לא סתם אומרים אוזן קשבת ולא אוזן שומעת".

פער דורות. "בוודאי שכן. אני לא מבין המון דברים. בחירות שלהם, צעדים שהם עושים. אבל אני זורם עם ההווה והעתיד ויודע שאולי גם עשיתי דברים שהכאיבו לאמי בגלל שהייתי בן דור אחר. אני מבין שאני צריך להבין אותם, ולקבל את מעשיהם ואת בחירותיהם. לא תמיד אני מקבל באהבה, אבל תמיד אני מקבל בהבנה".

נועה: "פעמים רבות הוא מתלונן שהצעירים חסרי סבלנות, עושים הכל מהר, אבל בדברים המהותיים אף פעם אין חשש שהוא לא יקבל משהו. הוא לא יחמיץ פנים או יביע דעה שלילית על בחירות שעשינו או על דברים שחשובים לנו. בני הזוג שלנו מוזמנים אליו לסלון. הוא אוהב את מי שאנחנו אוהבים.

"הוא הכי צעיר בעולם. לפני עשר שנים נסענו לטיול משפחתי באיטליה, וחיכינו מחוץ לקולוסאום. החלטנו שחלק ייכנסו וחלק לא, כי התור היה ארוך מאוד וכל כרטיס עלה הרבה כסף. אחרי שעמדנו שעה בתור ונכנסנו פתאום ראינו את סבוב בפנים. שאלנו אותו: 'מה אתה עושה פה?', הוא סיפר לנו שהוא מצא איזו פרצה בגדר ונכנס. סבא שלי פשוט התפלח לקולוסאום בגיל 83.

"הוא דואג להישאר מעורה ומעודכן. הוא צופה בכל מהדורות החדשות, קורא עיתונים, חורש את וויקיפדיה. לצד ספרי היסטוריה שהוא אוהב, הוא גם יכול לעקוב אחרי תוכניות כמו 'רוקדים עם כוכבים'. זה שומר על החיוניות שלו, על החיבור שלו למה שקורה.

"עד לפני שנה שנתיים הוא היה סופר הנדימן. אם היה צריך תיקון של משהו, מיד פנינו לסבוב. כשהייתי ילדה וגרתי בירושלים, היה ביקור אחד בשנה שאותו הוא היה מקדיש רק בשביל לסדר את המחסן, שכל השנה היינו דוחפים אליו דברים בלי לשים לב. אחרי שהוא היה הולך, היה משאיר סדר ברמה שלכל מברג היה את המקום שלו".

יחס החברה לזקנה. אליעזר: "יש מקום לשיפור ביחס למבוגרים ולקשישים. אני ממשיך לעבוד ואני חושב שטוב היה אם עוד גמלאים היו ממשיכים לתרום מזמנם ועובדים בהיקף כלשהו, גם בהתנדבות. אני חושב ששני הצדדים מרוויחים מצעד כזה.

"בזמני, תעודת בגרות הייתה ההשכלה המקסימלית שרכש אדם. היום - בלי תואר ראשון קשה למצוא עבודה טובה. ניסיון ללא השכלה זה לא טוב והשכלה ללא ניסיון - גם לא טוב. השילוב בין השניים יכול לעשות טוב גם למקומות עבודה, גם לצעירים וגם לקשישים. גיל הוא מצב נפשי. אדם שמפסיק לעבוד ויושב בבית - מתנוון. בן 90 שיוצא לעבוד נשאר צעיר ברוח ובראש".

דברים טובים שקרו לך עם הגיל. "אני לא יכול לחשוב על הרבה דברים טובים. ברור שהיום יותר קשה לי פיזית, וגם התאלמנתי מאשתי, שהיתה אישה נפלאה באמת, ונשארתי לבד. מישהו פעם איחל לי לחיות עד גיל 120. אמרתי לו שאני רוצה לחיות רק עד גיל 119. למה? הוא שאל אותי. בגלל שאם אמות בגיל 120 יגידו 'נפטר בשיבה טובה'. אם אמות בגיל 119 יגידו: 'נפטר בטרם עת'".