סיפורים מהקופסא לזכרו של לירן סעדיה

יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון

social
facebook whatsup email tweeter
אורי פינק ועודד נעמן //
30.4.17
יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
סיפורים מהקופסה
לירן סעדיה היה ילד סקרן וטוב לב שאהב מאוד טבע ובעלי חיים. יום אחד מצא אביו צב קטן בשדה, אסף אותו בהתרגשות ורץ להעניק אותו במתנה ללירן. אביו היה משוכנע שלירן ישמח אבל תגובתו היתה מפתיעה

לירן סעדיה

 

בנם הבכור של מיכל וציון ואח להדר, ירדן ואביב. נולד ביום ח' באייר תשמ"ה (29.4.1985) בקרית שמונה.  לירן גדל והתחנך בעיר הולדתו, למד בבית-הספר היסודי "הנדיב" במטולה ובבית-הספר התיכון המקיף "דנציגר". מילדות נתגלה כילד מחונן השואף למצוינות. כבר בגן ידע לפתור בראשו הקטן תרגילים מורכבים והותיר את הגננות נדהמות ומופתעות. היה זה אך טבעי שבבגרותו יפנה לתחום הריאלי וילמד במגמת פיזיקה-מתמטיקה.

 

לכל אורך שנות לימודיו זכה לירן בתעודות הצטיינות, בעיקר בתחום הריאלי, ובסוף כיתה י' נבחר ללמוד בחופשת הקיץ באוניברסיטת תל-אביב. גם שם בחר דווקא בקורסים ריאליים והשקיע את כל יכולתו ורצינותו בעניין. בסוף קורס הקיץ נבחר כתלמיד מצטיין וזכה במחשב, אך התעקש לתרום אותו למשפחה נזקקת ולא מצא מנוח עד שהמחשב הגיע ליעדו.

 

 

לירן סעדיה
לירן סעדיה ז"ל

 

 

לירן בלט והפגין יכולות גם בתחומים אחרים; מגיל צעיר שיחק כדורסל - תחילה בקבוצת "מכבי מטולה" ובהמשך, ועד לגיוסו - בנבחרת "הפועל קריית שמונה". כישרון מיוחד ביטא בתחום האמנות והמוזיקה. עוד בהיותו ילד צעיר גילה אהבה ומשיכה לציור - ובעיקר לאמנות הקומיקס. כדרכו התמסר לעניין, החל ללמוד את הנושא ברצינות, באופן עצמאי ויסודי, ואף פיתח סגנון ייחודי משלו. כישוריו האמנותיים לא היו מוטלים בספק ועד מהרה הפך לירן לכתב בעיתון המקומי "מידע שמונה", שם זכה לפינה קבועה שבה הציג מדי שבוע את עבודותיו. מאוחר יותר, החלו עבודותיו להתפרסם גם ב"מעריב לילדים" ולירן הוכתר ככתב צעיר. לימים,

 

"כבש" לעצמו לירן תחום עניין נוסף כש"התאהב" בגיטרה ולימד את עצמו לנגן.

עוד בהיותו ילד צעיר גילה אהבה ומשיכה לציור, ובעיקר לאומנות הקומיקס. כדרכו התמסר לעניין, החל ללמוד את הנושא ברצינות ואף פיתח סגנון ייחודי משלו ועד מהרה הפך לירן לכתב בעיתון המקומי ״מידע שמונה״ שם זכה לפינה קבועה שבה הציג מדי שבוע את עבודותיו. מאוחר יותר החלו עבודותיו להתפרסם גם ב״מעריב לילדים״ ולירן הוכתר ככתב צעיר.  

 

אמו מיכל מספרת שכבר בתור ילד היה מוותר על בילויים ועל בגדים וקונה במקומם את הצבעים הכי איכותיים ויקרים, בעיקר צבעי מים ועיפרון. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ועם אילו חומרים לעבוד, הוא למד הכל לבד, למד מספרים שקנה איך לשרטט קווים, איך לחלק בתים, לצייר סקיצות, לתכנן דף.

ומהיום שהתחיל לצייר ולהתעניין בקומיקס היה נוסע בכל שנה במיוחד מקריית שמונה לפסטיבל הקומיקס בת״א. יוצר אהוב במיוחד היה אורי פינק, ולירן השתדל לא לפספס אירוע בו אורי הרצה. בפעם אחת מיוחדת, הפעם הראשונה שנסע יחד עם דודתו ביחד לתל אביב, העיר הגדולה, לפסטיבל הקומיקס, והוא לקח מצלמה בהתרגשות כדי להצטלם עם אורי פינק שבדיוק פרסם אז עוד ספר.

 

מאז הוא היה הולך לכל פסטיבל, ואפילו בשנתו האחרונה, הוא התעקש ללכת למלחמה ולא להשאר בהדרכה ואני חששתי נורא והוא אמר לי שזה דווקא לטובה כי כך הוא יצליח לקחת חופש ולנסוע לתל אביב לפסטיבל קומיקס.״

 

לירן היה מוכשר ומחונן, אך הפתגם "דרך ארץ קדמה לתורה" שימש אצלו כאבן ויסוד בכל הליכותיו ומעשיו. הוא היה חבר בתנועת הנוער "עיד"ן - עולם יפה דרך הנוער", תנועה ששמה לה כערך את המעורבות והעזרה לקהילה, ובמסגרת זו עבר קורס מד"צים. לירן גילה רגישות רבה למצוקותיהם של בני אדם ובעלי חיים והיה נכון תמיד לעזור ולתרום. כך, למשל, נהג להתחבר עם תלמידים מתקשים, הביא אותם לביתו והפך למורה האישי שלהם, כשהבית משמש ככיתת לימוד. כשמצא ברחוב בעלי-חיים משוטטים, אסף אותם הביתה ואימץ אותם. אחד האירועים המרגשים התרחש בילדותו, אז הביא לו אביו צב קטן שמצא בשדה. להפתעת האב לירן לא קיבל את המתנה בשמחה אלא החל לבכות ודרש מאביו להחזיר את הצב הקטן למקומו כדי לא להפרידו מאמו. כזה היה לירן, לא הפסיק להפתיע את משפחתו במעשים רבים שהוכיחו את רגישותו לסביבה. בהיותו בכיתה י"ב כתב חיבור בנושא "התנדבות קהילתית" - הנושא שהיה כה קרוב ללבו ושתוכנו משקף את אישיותו.

 

כשהגיעה שעתו להתגייס לצבא, בסוף חודש נובמבר 2003, בחר לירן ביחידה מובחרת ושירת כקשר בסיירת "אגוז". במהלך השירות עבר קורס מ"כים ושימש כמדריך טירונים. כמו בחייו האזרחיים הצטיין גם כאן ופעמיים זכה לקבל תעודות הצטיינות - כחניך וכמ"כ. לירן זכור כמי שתמיד דאג להשכין שלום בין החברים וכמי שהיה המפייס של הצוות. חבריו מספרים שדמה לאהרון הכהן - "אוהב שלום ורודף שלום", כך הגדירו אותו. חבריו ופקודיו תיארו אותו כאדם וכחייל שתמך, עזר ודאג לכולם. במסעות פקח עין והקפיד, למרות הציוד הכבד שנשא על גבו, לעזור ולמשוך קדימה את האחרונים. לירן המשיך להתנדב למען הקהילה גם במהלך שירותו ופעל עם חבריו בעמותת "שמחה לילד".

 

שלושה חודשים לפני השחרור העדיף לירן לעזוב את חניכיו ולחזור לשרת עם חבריו לצוות בסיירת. לטענתו, הוא חסר את החברים וחש שאינו יכול לנטוש אותם. מלחמת לבנון השנייה תפסה את לירן לקראת תום השירות. תכניותיו הרבות לעתיד נגדעו כשעלה לקו החזית, ולמשפחתו וחבריו נותרו רק זיכרונות וסיפורים על מעשיו המיוחדים.

 

סמל-ראשון לירן סעדיה נפל בקרב בדרום-לבנון ביום כ"ד בתמוז תשס"ו (20.7.2006). כוח של סיירת "אגוז" שהה באזור המזרחי של הכפר מרון א-ראס שמול אביבים ונתקל במחבלי החיזבאללה חמושים. כתוצאה מהאש שנפתחה לעברם, נהרגו ארבעה מחברי הכוח ובהם לירן. חילוץ הכוח התנהל תחת אש ובחיפוי מסוקי קרב. עם לירן נפלו: רב-סרן בנג'י הילמן, סמל-ראשון נדב באלוה וסמל-ראשון רפנאל מוסקל.

 

"לירן - ילד עם נשמה של מלאך נמצא עתה עם מלאכים", הספידו אותו בני המשפחה. לירן, בן 21 בנופלו, הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שמונה. הותיר הורים, אח ושתי אחיות.

 

אורי פינק ועודד נעמן, יוצרי הסרט "סיפורים מהקופסה", מספרים:

 

 

היו לנו כמה מטרות בעשיית הסרט: להנציח את לירן כאמן וכאדם; לגעת בנושא ההורות והפרידה ואם אפשר קצת לשעשע; לירן השתמש ביכולותיו כקומיקסאי כדי להצחיק ולשמח ונראה לי שכך הוא היה רוצה שיעשו את הסרט המוקדש לו. 

 

מלכתחילה היה ברור שהסרט על לירן יהיה מאוד נגיש ומחויך כי מההכירות עם לירן ועם עבודותיו, מה שאפיין אותם היה החיוך, התקשורתיות וחוסר יומרנות שובה לב. בשלב ראשון היינו צריכים למצוא סיפור שישרת את המטרות שלנו. ביקשנו לקבל כמה שיותר סיפורים על לירן ממשפחתו ומכריו והוצפנו באינספור מעשים טובים מרגשים שכל אחד מהם יכול היה להיות סרט בפני עצמו. לבסוף התבייתנו על הזיכרון של אביו של לירן על הצב שמצא בשדה, ולירן דרש שיוחזר להוריו. הנגיעה בנושא הפרידה מההורים התאימה להקשר בו מופק הסרטון והאמפתיה שמגלה לירן לצב בגיל כל כך צעיר, ממחישה את אופיו המיוחד.

 

הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של הצב נעשתה כמובן  כדי לספר את הסיפור מנקודת מבט לא שגרתית אבל גם כדי להעצים את המשמעות של המעשה של לירן. היה חשוב לנו להשתמש ולהנציח את העבודות של לירן ולכן השתמשנו בפליאה ובהנאה של הצב מהציורים של לירן כשהוא מונח על השולחן כדי להסיח את דעתו מהויכוח בין לירן לאביו ולא לוותר על אלמנט ההפתעה שלו כשהוא מגלה שהוא מוחזר לאימו.

  

לא בחרנו בסגנון ציור חדשני לסרטון אלא נשארנו פחות או יותר בסגנון הרגיל שלי ורק ויתרנו על קו הקונטור כדי לרכך מעט את הציורים שלי וגם להתאים אותם לאנימציה. לא חשבנו שיהיה נכון לצייר דיוקנאות מדויקים של הדמויות בעלילה ולירן ואביו מצוירים כדמויות גנריות למדי כדי לתת לסרט אופי יותר אוניברסלי וליצור סרטון שמספר על ילד עם לב גדול ורגישות עצומה שבנוסף לכל זה גם היה צייר וקומיקסאי מוכשר.

 

 

 

לצפייה בעוד סרטי אנימציה ליום הזיכרון היכנסו >>

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus