גייל

יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון

social
facebook whatsup email tweeter
27.3.18
יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
גייל
גייל רובין היתה צלמת טבע שבילתה שעות רבות בשמורת מעגן מיכאל, שם גם נרצחה בידי מחבלים בפיגוע כביש החוף

 

 

גייל רובין נולדה למשפחה יהודית בניו יורק בשנת 1938. היא למדה באוניברסיטת מישיגן
ובשנות ה-60 החלה את דרכה המקצועית כצלמת עיתונות. מלבד זאת עבדה כעורכת בהוצאת ספרים מרכזית בניו יורק.


בגיל 29 אובחנה כחולת סרטן, שממנו החלימה בסוף שנות ה-60. בקיץ 1969 הגיעה גייל לחופשה בישראל. היא התרשמה מהנופים ומהאנשים והחליטה להישאר. היא עבדה כאן כצלמת וזכתה להכרה בינלאומית על הישגיה.


במסגרת תפקידה כצלמת עיתונות היא סיקרה את מלחמת יום כיפור ונכנסה למצרים עם חיילי צה"ל, יצרה קשרים ענפים עם אנשי החברה להגנת הטבע ועם רשות שמורות הטבע, ובתי ספר שדה שימשו בסיס לצילומיה בכל חלקי הארץ. מלבד זאת, שהתה ימים רבים בצילומים במדבר סיני.
 

בשנת חייה האחרונה נהגה לבלות שעות רבות בשמורת הטבע של מעגן מיכאל, שם צילמה ציפורים. היא הייתה שורקת להם כדי שיתקרבו אליה או יביטו לעברה ומצלמת. היא היתה תופעה ייחודית בזירה זו של צילומי טבע, שנחשב לעיסוק גברי מאוד, אז והיום. 
 

 

unnamed (20) (1)(1)
צילום של גייל רובין

 


ב-11 במרץ 1978, בשבת אחר הצהריים, במהלך תצפית לצילום עופות מים שעשתה במעגן מיכאל, נתקלה גייל בקבוצה של 11 מחבלים שהגיעה לחופי הארץ על גבי שתי סירות גומי. המחבלים ניסו לקחת את מכוניתה, אך זו היתה קטנה מדי בשבילם, ולכן הם צעדו משם לעבר כביש החוף. הם השתלטו על מונית ועל שני אוטובוסים, הכניסו את כל האנשים שהיו שם לאוטובוס אחד ונסעו לכיוון תל אביב. כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס לא צלחו, עד שלבסוף, מעט מצפון לצומת גלילות, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס, והוא נעצר.
 

בין המחבלים לכוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרצו החוצה מהאוטובוס; השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו בכל כוחם להימלט. בשלב מסוים פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל הנוסעים שנותרו בו, והוא נהפך למלכודת אש גדולה. 35 ילדים ומבוגרים נספו במסע ההרג של המחבלים באותו יום. ההרוגה הראשונה היתה גייל הצלמת. הפיגוע מוכר בשם "פיגוע כביש החוף" או "אוטובוס הדמים".  

 

גייל רובין
גייל רובין

 


 

יסכה מאיו ומעין צוריאל, יוצרות הסרט "גייל", מספרות:
 

זוהי הפעם השנייה שניתנה לנו הזכות להשתתף בפרויקט פנים.יום.זיכרון. לפני חמש שנים יצרנו את הסרט "שמירה", המבוסס על זיכרונותיו של אהוד בנאי מחברו אריה אלוני. השנה סיפור חייה של גייל רובין סקרן אותנו מאוד. דמותה המרתקת, הצילומים שהניחה אחריה והסיפורים עליה עוררו בנו רצון לשתף בהם את כולם.

 

לדעתנו כל אדם וסיפורו מעוררים שפה עיצובית ייחודית. במקרה של גייל רצינו שהצופה יתחבר לעולם הטבע, המקום שבו גייל מצאה שלווה. עיצוב הפסקול גם היה חשוב להעצמת הניגוד בין המלחמה לשקט שבטבע, וצילומיה היו השראה לרגעים שאנו תופסים בעדשה. רצינו להימנע מתיאור המוות עצמו ולשים את הדגש על המפגש בין הצופה לדמותה.

 

בזמן שקראנו את התחקיר, נתקלנו בשיר שכתב לזכרה נתן יונתן. השיר נכתב לכאורה מנקודת מבטו של המשורר, בגוף ראשון ("רציתי להשאיר אחרי בצוק העתים" ), אך בקריאה שנייה, הרגשנו שהוא למעשה מבטא קול פנימי של גייל. "חשבתי שיופי יכול להגן עלינו ועל הילדים מאש ומקרח" היא שורה המסמלת במידה רבה את חייה.

 

ישנם קווי דמיון ייחודיים בין שירה לגישה המנחה אותנו כיוצרות אנימציה: הצורך לצמצם ולדייק. באנימציה כל פריים מתוכנן מראש עוד לפני שהקו הראשון הונח על הדף. כל פריים חשוב, כמו שכל מילה בשיר שקולה. העבודה מול השיר נתנה לנו הזדמנות לחבר בין מילים לדימויים וליצור משמעויות חדשות.

את השיר מקריאה איילת זורר. מצאנו בקולה את העומק, את הרגש ואת השקט הפנימי שחיפשנו. איילת עשתה עבודה מדהימה והייתה נדיבה מאוד עם זמנה. באופן עקיף, זה גם התחבר לכך שכמעט כל מי שהשתתף בעשיית הסרטים השנה היו נשים. יש חשיבות עצומה להנצחת נשים ולהנכחת הזיכרון שלהן במרחב הציבורי.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus