העפיפון של אבא לזכרו של אמיר זוהר

יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון

דניאלה שניצר ועומר שרון //
30.4.17
יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
העפיפון של אבא
אמיר זוהר היה איש משפחה מסור שאהב לצאת עם משפחתו לטיולים ולהעיף עפיפונים ביחד. באחת הפעמים הם פגשו בחוף כלבה שהתאהבה בהם מיד. הם קראו לה פיצי, ומאז היא ליוותה אותם בכל מסעותיהם. בלילה שבו נהרג, עמדה פיצי על המשמר ולא נתנה לאיש להתקרב לילדים

 

 

אמיר זוהר

 

אמיר נולד ב-25 במרץ, 1966 לדני ולנורית זוהר, דור שלישי למקימי קיבוץ גל-און. על ברכיים אלו חונך אמיר לנתינה, לאכפתיות ולרצון לתת ולתרום ככל שניתן. את ילדותו העביר בקיבוץ גל-און, ומפי חבריו אפשר לשמוע על ילד שקט, מאורגן, תורם ויוזם.

 

ב-6 בנובמבר 1984 התגייס אמיר ושירת בגדוד אסף – גדוד הנדסה קרבית 601. הוא המשיך לקורס מ"כים, ומשם לקורס קצינים ולהשלמה חילית. בכל אחד מהקורסים שעבר הצטיין, אך תמיד שמר על צניעות.

 

ביוני 1986 נשלח אמיר לפקד על מחלקה בפלוגה המחזורית שבגדוד אסף. "בשלב זה של חייו נפגשנו, אמיר ואני," מספרת רעייתו אורלי, ששימשה אז פקידה פלוגתית בפלוגה המחזורית, "וביחד פרצנו אל מחשבות העתיד המשותף."מהפלוגה המחזורית עבר לפקד על מחלקה בפלוגה המבצעית, ומשם נשלח לפעילות מבצעית בלבנון ובשטחים. לאחר קבלת דרגת הסגן, עבר לאדוריים, אז בית ספר להנדסה קרבית, ושימש מדריך חוגרים בקורס קציני הנדסה ואחר כך מונה לתפקיד סגן מפקד קורס קציני הנדסה. 

 

אמיר זוהר
אמיר זוהר ז"ל

 

 

בנובמבר 1988 השתחרר אמיר מצה"ל, והחל את חייו המשותפים עם אורלי בקיבוץ גלאון. בטרם נישאו, הספיקו השניים לעשות טיול קסום במזרח הרחוק, שנמשך תשעה חודשים. ב-12 בספטמבר 1990 התקיימה חגיגת כלולותיהם על שפת הברכה שבקיבוץ. הם עברו לירושלים, עירה של אורלי, שם החל אמיר את לימודיו באוניברסיטה העברית בחוגים מדע המדינה וסוציולוגיה, סיים תואר ראשון והשלים תואר שני במנהל עסקים. בד בבד עם לימודיו, הקים עם אורלי מפעל לקרמיקה ולחפצי נוי, ולאחר מכן, בשל אהבתם הגדולה לטיולים, ייסדו מפעל חינוכי המשלב הדרכה, טיולים ופעילויות טבע. ב-6 ביולי 1933 נולד בנם הבכור אסף, שנקרא על שם הגדוד שאמיר שירת בו, וב-14 בספטמבר 1996 הצטרפו התאומים אלון ותמר. אהבה גדולה, נדירה בעוצמתה, אהב אמיר את אורלי ואת ילדיו. קרוב היה גם למשפחה המורחבת, וקשר מיוחד היה לו עם הסבים והסבתות.

 

את מקומו בחברה מצא אמיר לאחר חיפוש לא קל. אמיר רצה לתרום, לשנות, להשפיע, וכך, בשנת 1998, הגיע לחברה למתנ"סים ונבחר לתפקיד מנהל המינהל הקהילתי בשכונת תלפיות מזרח (ארמון הנציב).

 

את תפקידו במתנ"ס ראה אמיר כשליחות חינוכית, חברתית וציבורית, ובשלוש שנותיו כמנהל, טבע את חותמו על השכונה ועל החיים הקהילתיים בה. אמיר קידם פרויקטים בנושאי רווחה וחינוך, פיתח תחומי תוכן חדשים, ועיקר מעייניו היו נתונים לעבודה עם נוער ולהגברת הסובלנות. כך, עם חברי ההנהלה, השקיע לא מעט זמן בפיתוח קשרי עבודה ופרויקטים משותפים בין שכונת תלפיות מזרח לכפר השכן צור באחר, ואף תכנן פעילות משותפת לנשים יהודיות וערביות.

 

אינתיפאדת אל-אקצה, שפרצה בסוף ספטמבר 2000, והמהומות בקרב ערביי ישראל באוקטובר מצאו את אמיר בשיאה של פעילות אינטנסיבית במתנ"ס, ובעיצומו של תהליך בניית בית החלומות שלו ושל אורלי בצור הדסה שבפרברי ירושלים. כאיש של שלום שהאמין בדו-קיום, הלך אמיר, מיד עם פרוץ המהומות, עם יושב ראש ההנהלה של המתנ"ס ועם עוד כ-20 מתושבי השכונה אל הכפר השכן צור באחר כדי לדבר עם נכבדי הכפר על הצורך להמשיך את הפרויקטים המשותפים. יומיים לפני נפילתו, בעודו עושה דרכו למילואים, התראיין לעורכת עיתון החברה למתנ"סים ואמר: "חייבים לדבר וליצור דיאלוג. קודם כול ברמה של אנשי מקצוע מבוגרים, ואחר כך לחזור למפגשים בין בני נוער ומבוגרים... הרגענו את השטח... אנשים מבינים שחייבים לחזור ולחיות ביחד."

 

יציאתו של אמיר למילואים האחרונים בנובמבר 2000 לוותה בלא מעט חששות. "אמיר," אומרת אורלי, "חשש ממילואים בתקופה הזאת, אך לא על עצמו פחד, אלא על חייליו; הוא אמר שהוא מרגיש אחריות עליהם ועל שלומם, שלא יקרה חלילה משהו למישהו מהם". לאחר אימון בבסיס האימונים הפלוגתי לכיש נשלח אמיר עם פלוגתו לנח"ל אלישע, אך משם לא חזר.

 

אמיר זוהר (2)

 

 

 

רב-סרן (במילואים) אמיר זוהר נפל בקרב בהיאחזות נח"ל אלישע שבמבואות יריחו ביום ד' בחשוון תשס"א (1 בנובמבר 2000), והוא בן שלושים וארבע. בשעות הערב נורתה אש לעבר המוצב מכיוון החממות של יריחו. הכוח התפזר בעמדות, אמיר ניסה לזהות את מקורות הירי, נורה ונהרג במקום.

 

אמיר הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ גלאון. הוא הניח אחריו את אורלי, רעייתו, את ילדיו אסף בן השבע והתאומים אלון ותמר בני הארבע, הורים, אחות ושני אחים.

 

במרץ 2001 קיבלה משפחתו של אמיר בשמו את פרס הקרן לירושלים על פועלו לקידום הסובלנות והדמוקרטיה. "אם היינו יכולים לשמוע עכשיו את אמיר," כתבה אורלי, "ומבקשים ממנו מסר לקצינים הצעירים, המסר הוא כזה: 'המפקדים הם המשפיעים, הם בוני הכוח ומפעילי הכוח, תוך מיצוי האדם כאדם בעל יושר, אהבת הזולת והיכולת ליהנות מהטוב שבאדם. על המפקדים מוטלת האחריות לבנות דור עתיד של תורמים ונותנים, הרואים במעשיהם חשיבות עליונה תוך אמונה וערכים. מפקד טוב הוא גם אזרח טוב, וכל אלו הם עתידנו'. כך בשם אמיר."

 (מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך בידי משרד הביטחון)

 

דניאלה שניצר ועומר שרון, יוצרי "העפיפון של אבא", מספרים:


לסיפור על אמיר ומשפחתו התחברנו די מהר, גם בגלל פיצי הכלבה, שהיא חלק מרכזי בסיפור, וגם בגלל האהבה של המשפחה לטיולים בכל הארץ, שגם אנחנו שותפים לה. הרגשנו שכל הסיפור מסופר בצורה חיובית ומתמקד ברגעים היפים שלהם כמשפחה, ובהם רצינו להתמקד בסרט.

 

החוויה הכי חזקה שלנו מעשיית הסרט הייתה הפגישה עם הילדים, אלון ותמר. ידענו שאנחנו רוצים שהם יהיו שותפים לעשיית הסרט ושהטקסט שנאמר יהיה בקולם ויהפוך את הסרט לאישי יותר. הפגישה איתם, הסיפורים שסיפרו לנו על אבא שלהם, על השכול, על פיצי ועל איך הם ממשיכים בדרכו וזוכרים אותו ביום יום, ריגשו אותנו וחיברו אותנו עוד יותר. פתאום הדמויות המצוירות שלנו קיבלו חיים והסיפורים שלפני כן רק שמענו וקראנו עליהם נעשו ממשיים.


ידענו שאנחנו רוצים לעשות סרט שקצת מזכיר סיפור ילדים באופי שלו כי הוא מסופר מעיניהם של הילדים. רצינו להעביר תחושה של ילדות, של זיכרון מעורפל מאבא; סרט המעביר רגעים בין אבא לילדיו ומתמקד בחיים ובטוב, ולא במוות, ולכן בחרנו להשתמש בצבעים שמחים ולשלב בין קו לכתם בצבעי פחם שנעים כל הזמן על המסך ולשמור על מראה אוורירי וחלומי. כמו כן, רצינו להעביר את תחושת הזמן ואת תחושת הזיכרון, שלא ברור איפה הוא מתחיל ואיפה הוא מסתיים, ולשם כך בחרנו בשוט אחד ארוך שמחבר מלא זיכרונות יחד. היה לנו גם חשוב שהסאונד יהיה קליל, פשוט, עדין, ובחלק מהרגעים יזכיר מוזיקה ישראלית שהמשפחה אהבה ואוהבת לשמוע עד היום.

 

לצפייה בעוד סרטים מפרויקט פנים.יום.זיכרון היכנסו >>>

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו