יאיר הראל, לזכרה של קרן טנדלר

יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
20.4.17
יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
ציון סעדיה: בבוקר שישי קיבלנו טלפון מקונסולית ישראל בתאילנד. היא ביקשה שנישאר בחדר המלון. שני חברים נכנסו לחדר ועמדו בכניסה. הקונסולית הגיעה ולידה רופאה תאילנדית. צרחתי: 'תגידי לי שהוא פצוע, שהוא נכה'. היא השיבה: 'אני כל כך מצטערת, אבל לא. לירן נהרג'
"הבעיה הגדולה של הורים שכולים היא ההנצחה", אומר אודי זהר. עומס גדול של עצב נשמע כשהוא אומר את המשפט הזה, אחרי שהיה לבבי וחייכן לאורך כל השיחה. "הדבר הכי מבהיל זה לשכוח. מול ילדינו האחרים הזיכרון כל הזמן מתרענן ומתחדש. עם מיכל, מה שאספת הוא מה שנשאר"
אודי זהר: מדהים לראות איך המדיה האינטרנטית מעגלת ומרחיבה מעגלים שמגיעים לכל מקום. מאות אלפי אנשים מגיבים אל מיכל, מבינים מי היא היתה. בסופו של דבר, ילדה בת 20 אפילו לא משאירה ילדים שיגדלו ויספרו מי היא היתה
אחרי ככלות הקול והתמונה: הפרויקט שמחיה את הנופלים
איך מזקקים חיים של אדם לכלל סרטון אנימציה? זו השאלה שעמה התמודדו יוצרי פרויקט "פנים. יום. זיכרון", המתעד את זכר הנופלים, לרוב, בלי להכיר אותם כלל. מבחינת ההורים, הצפייה בסרטים גם היתה כרוכה בהתמודדות נפשית. הרווח: הפצת סיפור חיי ילדיהם

איך מחיים זיכרון מאדם שמעולם לא פגשת ושכבר אינו בין החיים? איך הופכים רגעי בשר ודם של אנשים שאינם חיים עוד לרגעים מצוירים וחיים לנצח? שתי השאלות הגדולות הללו מלוות את יוצרי פרויקט סרטי האנימציה "פנים. יום. זיכרון". הפרויקט, המתקיים מדי שנה בבית אבי חי, מבקש לרתום את טכנולוגיות האנימציה וההפצה הרשתית למלאכת החייאת רסיסי זיכרון מחייהם של חיילים שנהרגו. השנה(2017) יצטרפו אליו חמישה סיפורים המנציחים רגעי זיכרון ומספרים את סיפוריהם של קרן טנדלר (נהרגה במלחמת לבנון השנייה, 2006), ריצ'רד לייקין (נהרג בירושלים ב-2016)  דימה לויטס (נהרג בצוק איתן, 2014), לירן סעדיה (נהרג במלחמת לבנון השנייה, 2006) ואמיר זוהר (נהרג בעת שירות מילואים, 2000), זכרם לברכה.

 

 "החשש הגדול של כל מי שאיבד אדם יקר לו הוא הפחד לשכוח", מסבירה מנהלת המיזם ועורכת האתר של בית אבי חי יטבת פייראיזן-וייל' "לאבד את הדמות החיה, לשכוח איך נראו תווי פניו, איך הוא נראה כשצחק, איך הרגיש החיבוק שלו. פרויקט 'פנים. יום. זיכרון' נולד מתוך הרצון לשמר את רסיסי הזיכרון האלה. משפחות שכולות פתחו בפנינו את לבן וסיפרו לנו על אהובים שאינם, שיתפו ברגעי היום-יום הקטנים, בכל אותן אלפי התרחשויות אגביות של ארוחות ופטפוטים, שחייה בבריכה, סיגריה משותפת, משחקי דמיון ילדותיים, רומנטיקה, צחוק, שיחות נפש.

 

נדב נחמני, אנימטור וקומיקסאי עצמאי, בוגר בצלאל, יצר שני פרויקטים ל"פנים. יום. זיכרון". בשני המקרים הוא לא הכיר את מושאי הסרט, ואף לא פגש במהלך העבודה את בני משפחותיהם. ואולם, נחמני חושב שדווקא האי-היכרות היא זו שהכריחה את הדמיון ואת האינטואיציה להסתער קדימה וליצור דיוקן עמוק יותר של ההרוגים – גם אם הוא נוצר בלי שותפים לדרך. "אני עובד מהבית, לבד", אומר נחמני, "מרגע שהתחלתי לעבוד על הפרויקטים, עבדתי עליהם יום ולילה. ישנתי איתם. בזמן העבודה עליהם, סרטי 'פנים. יום. זיכרון' צובעים לך את היום ואת החיים".

 

שימלא- נדב נחמני

שימלא-נדב נחמני

 

קריאה נוספת: "פנים. יום. זיכרון" - על אודות הפרויקט

 

 

ההורים השכולים, מצדם, שעל סיפורי ילדיהם מתבסס הפרויקט, אינם יודעים איזו מחווה תחכה להם בסוף הדרך. "בזמן הכנת 'אלף נשיקות' לא נפגשנו או שוחחנו עם במאי הסרט, ברק דרורי", מספר אודי זהר על סרט האנימציה המוקדש לבתו מיכל. מיכל זהר, בת 20 במותה, נדרסה למוות בפיגוע ב-2010 כשחיכתה בתחנת אוטובוס. היא היתה רקדנית, ובדיוק חזרה מהצבא למשגב כדי לרקוד.

 

"ברק ביקש שנעביר לו תצלומים וסרטוני וידיאו, ומלבד זאת, הוא התבסס על כתבה מ'במחנה', שבה רואיין איתן, בן זוגה של מיכל. נוסף על כך, הוא רצה לראות גם את 'קופסת הנשיקות' שנתנה מיכל לאיתן ביום הולדתו, ימים ספורים לפני שנהרגה, וזהו", משחזר זהר, "אבל אפילו שלא דיברנו עם ברק בזמן עשיית הסרט, 'אלף נשיקות' הוא דיוקן מדויק להפליא".

 

אלף נשיקות לזכרה של מיכל זהר. איור: ברק דרורי

 

על תבונה ורגישות

 

נכון להיום, כמה שבועות לפני יום הזיכרון הנוכחי, טרם ראו ציון ומיכל סעדיה את סרט האנימציה לזכר בנם לירן סעדיה, לוחם אגוז שנהרג בגיל 21 ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, בקרב על מרון א-ראס. הם לא שוחחו עם היוצרים, ומעורבותם בתהליך העבודה הסתכמה באיסוף ושליחת תצלומים וסרטונים של לירן. כל מה שידעו הוא שהסרט יוקדש לסיפור מלא השראה על לירן וצב.

 

"לירן אהב חיות. בבית היו תרנגולות, ארנבות וחתול, והוא היה שותף פעיל בגידולם", מספר ציון, "יום אחד, בשדות, נתקלתי בצב צעיר. החלטתי להביא אותו ללירן. הגעתי הביתה, והראתי ללירן ולחברו שישבו בחדר את הצב. לירן הסתכל על הצב, ולראשונה בחייו הרים עליי קול: 'תחזיר את הצב למקום שממנו לקחת אותו!'. נכנסנו לאוטו, עם הצב, ונסענו בכביש המקביל לנחל עין זהב שעובר בקרית שמונה. החבר רצה שנשחרר את הצב ליד הנחל, אבל לירן התעקש שנחזיר את הצב בדיוק למקום שממנו הוא נלקח. כשחזרנו, החבר שאל: 'למה התעקשת?', ולירן ענה: 'כי אימא של הצב היתה שם באזור, ואבא שלי הפריד ביניהם'. ללירן היתה רגישות אינסופית למצוקות של אנשים ושל בעלי חיים.

 

"הוא גם היה תלמיד מצטיין. בזמן התיכון הוזמן ללמוד עם תלמידים אחרים מהפריפריה בקורס העשרה באוניברסיטת תל אביב. בסוף הלימודים קיבל מחשב כפרס הצטיינות, ואז החליט לתרום את המחשב למשפחה נזקקת. הנתינה והצניעות היו הסגולות הבולטות שלו. אחרי שנהרג, הוצפנו בסיפורים שחשפו עד כמה הוא נתן בלי לבקש תמורה".

 

"מיכל היא בת הזקונים של בינה ושלי, אחותם הצעירה של טל, איתי ויעל", אומר זהר על בתו, "היא היתה ילדה מדהימה, חייכנית ושופעת טוב לסביבתה, וגם רקדנית מחוננת. כשהתגייסה לצבא, סירבה בתוקף להתגייס לחיל האויר, כמו אביה, כי רצתה ללכת בדרך שלה. היא יצאה למסלול של קצונה ייעודית בחיל השלישות ושירתה כקצינת קישור בחטיבה שבע".

 

איפה הייתם כשקיבלתם את ההודעה על מות ילדיכם?

"תהליך מסירת ההודעה היה מוזר מאוד", אומר זהר, "באותו יום הייתי בחו"ל. אבי שמע על תאונה, חיפש את מיכל בנייד, וכשלא מצא אותה, התקשר לאשתי בינה. בינה נזכרה שהיא צריכה לאסוף את מיכל מהתחנה. השמועות על תאונה הלכו וגברו, ובינה החליטה להתקשר למד"א. כששאלה אם מיכל קשורה לתאונה, מד"א סירבו לתת פרטים והפנו אותה לבית החולים בנהריה. שם גילו לה שמיכל נפצעה וביקשו שתבוא מהר. בינה עוד הספיקה לראות את מיכל בחיים, לפני שנכנסה לניתוח. אחר כך היא ישבה וחיכתה מחוץ לחדר הניתוח, והמשפחה הצטרפה אליה. הם חיכו במשך שעות, עד שהרופא יצא והודיע שמיכל לא החזיקה מעמד".

"שערי שמים- נדב נחמני"איזה מסכנים מי שצריכים להודיע להם" איור:נדב נחמני

 

"כשלירן נהרג, זה היה ביום חמישי. היינו בתאילנד", מספר ציון סעדיה, "השמועה על מותו התפשטה בכל קרית שמונה. כולם שמעו וידעו לפנינו. גם בתוך קבוצת המטיילים שלנו: אחת המטיילות היתה אחות של שוטר. הוא התקשר וסיפר לה על מותו של לירן וביקש שלא תאמר דבר, והיא שמרה על הידיעה לעצמה במשך יממה שלמה.

 

"בד בבד, התחלנו לקבל טלפונים מהוססים. חברים ניסו לברר בזהירות מה שלומנו ומתי דיברנו עם לירן בפעם האחרונה. בסופו של דבר, כשחבר ששמו זיו התקשר, שאלתי אותו אם שמע משהו שאני לא יודע. זיו ענה שארבעה חיילי אגוז נהרגו, אבל שאלה אינם לירן וחבריו. אני זוכר שאמרתי לאשתי: 'איזה מסכנות המשפחות, ואיזה מסכנים מי שצריכים להודיע להם'.

אולי יעניין אותך גם יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון 03.05.16 מיזם הנצחה אמנותי ההופך זיכרונות מחייהם של חללי מערכות ישראל ופעולות איבה לסרטוני אנימציה. משפחות שכולות פתחו בפנינו את לבן וסיפרו על אהובים שאינם, שיתפו בסיפור אישי ורגע בלתי נשכח - מהחיים שאינם עוד

"בבוקר שישי קיבלנו טלפון מקונסולית ישראל בתאילנד. היא ביקשה שנישאר בחדר המלון. שני חברים נכנסו לחדר ועמדו בכניסה. הקונסולית הגיעה, ולידה רופאה תאילנדית. צרחתי: 'תגידי לי שהוא פצוע, שהוא נכה'. היא השיבה: 'אני כל כך מצטערת, אבל לא. לירן נהרג'. ההודעה היתה קשה מנשוא, אבל כשנחתנו בארץ, אספנו את הילדים והודענו להם שאנחנו בוחרים בחיים במקום לשקוע בתהומות של יגון. כשנכנסים אלינו הביתה בלי להכיר את הסיפור, לא יודעים שחיה פה משפחה שכולה".

 

סיפור אחד ללא הירואיקה

 

אחרי מות ילדיהם, מתחילים בני המשפחה במסע ארוך שאפשר לכנותו "כאב ההנצחה". "הבעיה הגדולה של הורים שכולים היא ההנצחה", אומר זהר. עומס גדול של עצב נשמע כשהוא אומר את המשפט הזה, אחרי שהיה לבבי וחייכן לאורך כל השיחה. תמיד חשוב לציין את המקום שבו אדם נכנע לרגע לעצבונו. אצל זהר, הנצחה קשורה בהחמצה של חייה של מיכל: "הדבר הכי מבהיל זה לשכוח. מול ילדינו האחרים, הזיכרון כל הזמן מתרענן ומתחדש. עם מיכל, מה שאספת הוא מה שנשאר".

 

מסיבה זאת, הסרט שנעשה לזכרה של מיכל הוא נחמה גדולה. "במדיה הזאת ההנצחה מגיעה להמון בני אדם, והעוצמה שלה גדולה", אומר זהר, "מדהים לראות איך המדיה האינטרנטית מעגלת ומרחיבה מעגלים שמגיעים לכל מקום. הגלים החברתיים בפייסבוק מגיעים אלינו בחזרה. מאות אלפי אנשים מגיבים אל מיכל, מבינים מי היא היתה. בסופו של דבר, ילדה בת 20 אפילו לא משאירה ילדים שיגדלו ויספרו מי היא היתה".

 

נדב נחמני יצר שני סרטי אנימציה ל"פנים. יום. זיכרון". הראשון היה "שערי שמים", לזכרו של יובל גליק, שמטוסו התרסק בתאונת אימונים בכנרת ב-1991. השני הוא "שימלא: החלום של טירואיינט טקלה", לזכרה של טקלה, שנרצחה בפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע ב-2004.

 

"כשפנו אלי מבית אבי חי בפעם הראשונה וביקשו סרט לזכרו של יובל גליק, חשבתי שפנו אליי כי נולדתי בטבריה", נזכר נחמני, "הסיפור התחבר מיד משום שהנוף של הכנרת הוא חלק מהנשמה שלי, קרוב אליי".

 

הוא שוחח בטלפון עם רחל גליק, אמו של יובל, שיחה אחת בלבד, ונסמך על ספר שכתבה לזכרו של יובל. "התהליך היה אינטואיטיבי מאוד", הוא אומר, "רציתי יותר להבין את המקום שלה, ופחות להיצמד לתחקיר דוקומנטרי. דרכה יכולתי לבחון ולהכיר את המקום של האבל והאובדן בתוכי. כמה זמן אחרי תחילת העבודה, טסתי לחו"ל. פתאום, בטיסה, כל הסיפור נשפך".

 

כמה שנים אחר כך התבקש ליצור סרט על טקלה. "בתחילה נרתעתי. זה היה רחוק כל כך ממני", הוא אומר, "אבל רציתי ללמוד על העלייה האתיופית ועל אתיופיה, ובראש ריחפו טקסטורות, ריחות, טעמים, מקצבים". הפעם היה נחמני בודד עוד יותר. "משפחתה של טירואיינט נאבקה במשך שנים להביא אותה ואת משפחתה לישראל. כשנה אחרי שהגיעה, היא נהרגה בפיגוע. אני מנחש שהחוויה הפכה את המשפחה לחשדנית יותר, ולא היה ביננו דיאלוג כלל. עבדנו עם פסקאות ספורות של מידע מתוך אתר הנצחה, ומתוכן היתי צריך לברוא עולם".

 

נחמני פנה לחברים יוצאי אתיופיה, והם סייעו לו להשלים את החסר. "הם שלחו לי סרטונים, הפגישו אותי עם רב בקהילה, סיפרו על החלומות שהיו להם על ישראל ועל הפער הגדול בין החלומות למציאות". בסופו של דבר, הופנה לטורו קינדה, תיכוניסטית שביימה סרט גמר המספר על נסיונותיה הסיזיפיים של אמה להביא את אחותה לישראל. "בעקבות הסרט של טורו, הבנתי שזה יהיה גם לבו של הסרט שלי", אומר נחמני.

 

שימלא- נדב מחמני

 

הקשיים בעבודה על "שימלא" מלווים אותו גם היום. "רציתי מאוד לתרום למשפחה ולקהילה האתיופית", אומר נחמני, "אבל המציאות היתה מורכבת יותר. בסיפור של טירואיינט אין הירואיות. להפך, יש בו תחושה של שוליים ומאבק בודד מול הממסד, שמתוכם אולי נבע גם רצון שלא להיחשף. אם 'שערי שמים' נוצר בזרימה של השראה, הרי ש'שימלא' נוצר בלידה קשה עם צירים כואבים, והתסריט שלו השתנה כל חודש. אני אוהב את הסרט הזה אהבה גדולה, כולל את תחושת חוסר התקשורת וההחמצה. חוסר תקשורת והחמצה הם בסופו של דבר התחושות שחוותה העלייה הזאת".

 

נחמני בחר לעבוד עם סמלים סוריאליסטים ומופשטים, אבל גם תלויי תרבות. ב"שערי שמים" רחל השכולה טובעת-צוללת בכנרת. ב"שימלא" ("חסידה" באמהרית) לחסידה יש תפקיד חשוב, משום שיש לה כזה גם בתרבות האתיופית.

 

גם בסרט של ברק דרורי "אלף נשיקות", המוקדש למיכל זהר, יש רגע מופשט, עוצמתי ומערער.

 

ריקודה של מיכל אל תוך האין הוא אחד הרגעים החזקים בסרט. זה ייצוג מקורי מאוד של התאיידות.

"ברק היה רגיש במיוחד באותה תקופה כי שכל את אביו, ואני מאמין שחוויית השכול העמיקה את ההבנה שלו", מסכים אודי זהר, "הוא ליהק רקדנית שהסתכלה על סרטוני ריקוד של מיכל וחיקתה את תנועותיה. גם האינטונציה בקולה היא אינטונציה 'מיכלית' שמשוחזרת בדיוק רב. הסרט מדייק מאוד מאוד– גם בעיני המשפחה וגם בעיני חבריה. כולם אומרים 'זה זה', וכל זה נברא בידי יוצר שלא הכיר את מיכל ולא הכיר אותנו".

 

ציון סעדיה מקווה שהסרט על לירן, שטרם ראה, יעניין את כולם. "הסיפור של לירן הגיע לאלפי אנשים, ואני רוצה שיגיע לאנשים נוספים. אני רוצה שידעו מי היה לירן ועד כמה היה חשוב לו לדבר על מצוקות של בעלי חיים".

 

סעדיה אינו אמן ואינו יודע מה יפרוש בפניו עולם האנימציה. את הדמיון שלו אפשר לחפש בחלומות. "אני חושב על לירן יום יום", הוא אומר, "אבל חלמתי עליו רק פעמיים מאז נהרג. בחלום אחד נכנסתי עם אשתי לאולם אירועים שבו היתה מסיבה. לירן ישב שם והסתכל עלינו. הוא שאל: 'כמה אתם?'. סימנו לו שאנחנו שניים, והחלום הסתיים".

 

והחלום השני?

"בחלום השני אני יוצא מחדרי. לירן יושב על הכורסה בסלון. אני נותן לו חיבוק והחלום מסתיים. נשארתי עם תחושה של חיבוק ממשי מאוד, והממשות הזאת נשארה איתי עד היום".

 

לאירוע "צופים וזוכרים" המתקיים בערב יום הזיכרון בבית אבי חי >>>

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus