עבדים נהיינו

כולנו עבדים

social
facebook whatsup email tweeter
אבנר הכהן //
2.4.17
כולנו עבדים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
עבדים נהיינו
עד למאה הקודמת, העבודה אמנם היתה כרוכה במאמץ, אבל נתפסה בדרך כלל כמאפיין חיובי של אדם בוגר ועצמאי. עלייתו של הקפיטליזם המאוחר, סבור הפסיכולוג אבנר הכהן, הביאה עמה שיעבוד חדש בתחפושת של חופש

לכאורה' עבודה היא הכרח: אחד המאפיינים של כינונה של התרבות האנושית הוא שהטבע אינו מספק עוד לאדם את צרכיו באופן פשוט וישיר ("גש וקטוף"). מאז לידתה של התרבות, מוטל על האדם לטרוח ולייצר את המוצרים שיספקו את צרכיו (מזון, קורת גג, מלבוש וכדומה). אך מקובל לראות בכך לא רק הכרח' אלא אף אפיון של חירות: השתלבות של האדם בעולם העבודה נתפסת כפעילות חיובית בכל חברה אנושית וכמאפיינת של בגרות ועצמאות, המובילות לחירות. שכן, אם ישתכר האדם די צורכו, לא יצטרך להישען ולהיסמך על שולחנם של אחרים ולא יהיה עול על החברה והמשפחה אשר בקרבן הוא חי.

גם פרויד ראה ביכולת לעבוד (לצד היכולת לאהוב), עדות לאיתנות הנפשית של האדם. אולם כבר אליפז, חברו של איוב, הזכיר לנו שבעוד הטבע חף מרוע, האדם ועמלו מועדים לסבל: "כִּי לֹא-יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן; וּמֵאֲדָמָה לֹא-יִצְמַח עָמָל. כִּי-אָדָם  לְעָמָל יוּלָּד;" (איוב, ה, ו-ז). אליפז הקדים קולות שהחלו להישמע במאה השנים האחרונות, המתריעים בשער ומזהירים מהיפוך הרעיון – קולות המסמנים את חיי העבודה בחברה המודרנית כעדות דווקא לשעבוד, לניכור, לחרדה ולדכדוך. בדברים שלהלן אבקש להציג שני מבטים, האחד פילוסופי והשני פסיכולוגי, על שינוי זה במקומה של העבודה בעולם המודרני.

 

חיים בכלוב הזהב

נפתח במבט הפילוסופי. זה היה קרל מרקס אשר באמצע המאה ה-19 העמיד את ההיסטוריה האנושית על החומריות, על הכלכלה. התנאים הכלכליים, הוא טען, הם אלה שיוצרים את מה שאנו מכנים "אידיאולוגיות": דתות, אמונות, אמנות, מוסר, חוקים וכולי. ההוויה (כלומר, האופן החברתי-כלכלי שלפיו אנו חיים את חיינו) – היא זו שיוצרת את התודעה. ובחברה המודרנית הקפטילסטית, הרי שתוצרי העבודה של האדם (למשל, התוכנה שכתב בחברת ההייטק המעסיקה אותו) אינם שלו, אלא של בעלי ההון.

כך מובילה העבודה את האדם לחוויה של ניכור ביחסו לעולם. מרקס מסמן עבורנו את הפרדוקס הבא, הנוכח בחייו של כל מי שעובד בחברה קפיטליסטית: החברה משגשגת; הפרט – לאו דווקא. כלומר, לפי מרקס, האדם העובד נכנס לגלגל אוגרים: הוא מאמין שככל שיעבוד קשה יותר, יתקדם יותר, אך זוהי "תודעה כוזבת". מרקס ניבא שהאדם המודרני ייכנס אל כלוב הזהב שמוצע לו על ידי האידיאולוגיה הקפיטליסטית, יעלה על גלגל האוגרים – וסופו שימצא את עצמו במעגל אינסופי שאין בו מנוחה אלא רק השקעת זמן רבה יותר ותסכול גובר.
 

מדוע? פה נזדקק לממשיכי דרכו, חבורת הפילוסופים הקרויה "אסכולת פרנקפורט", שפעלה בגרמניה ובארצות הברית באמצע המאה ה-20. אנשי אסכולת פרנקפורט הראו כיצד החברה הקפיטליסטית דואגת לחיזוקו של "כלוב הזהב" - המשך השיעבוד והעבדות של האדם הפרטי דרך הרחבה מלאכותית של הצרכים שלו מחד (טלפון נייד, ביטוח, טלוויזיה, מותגים וכדומה) וצמצום יכולת הבחירה האמיתית שלו מאידך (בחסות של חופש מזויף: אתה יכול לבחור איזה יוגורט שתרצה מתוך עשרות הסוגים, אך אנחנו קבענו שתרצה יוגורט). וכדי לעמוד במרוץ העכברים הזה, על האדם לעבוד, כמובן, מבוקר עד ערב.

אפשר להיות עבד שמח או עבד עצוב, אבל בכל מקרה זוהי עבדות: התלות שלנו בעבודה נובעת מההכרח לקנות עוד ועוד מוצרים שמגדירים לנו את ה"עצמי" (כלומר, ה"עצמי" כפי שקובעות לנו הפרסומות). כך הפכה העבודה לתנאי היחיד לקיום, כי הרי אנחנו כבר לא יודעים מהם הצרכים האמיתיים שלנו ומהם הצרכים המזויפים שהדביקו לנו. העבד איבד את המודעות העצמית שלו. כמו שצוטט אלכס גלעדי בדבריו ליוצרי התוכניות בזמן הקמת ערוץ 2: "כל מה שאתם צריכים לעשות זה למלא את החלל בין הפרסומות".

 

העבודה כתחליף לאל


נעבור למבט הפסיכולוגי. נראה שאין ויכוח שהחרדה האנושית האוניברסלית ביותר היא חרדת קיומנו הזמני בעולם הזה, ללא תכלית או משמעות ברורה. חרדה זו שולחת אותנו לחפש תשובות לשאלה הקיומית הגדולה, "מה בעצם אנחנו עושים כאן?", בכמה מקומות. עד למאה ה-20, המקום המקובל ביותר היה הדתות הממוסדות. שם אפשר היה תמיד למצוא "אחד שיודע", ובעיני רוב האנשים, רוב הזמן, הדבר היה מספיק ומספק. אלא שבמאה ה-19 החל תהליך חילון רחב אשר החזיר רבים בחברה המודרנית (דתיים וחילונים כאחד) אל שאלת המשמעות והחרדה שבצדה. לא נרחיב את היריעה לגבי קשת התשובות האפשריות שמוצעות כיום לחרדה זו (ניו-אייג', הדוניזם, נרקיסיזם, שימוש בחומרים מרככי חרדה ועוד), אלא נתמקד לרגע במחשבה (המפתיעה אולי) שבמאה האחרונה העבודה נהפכה לאל שאמור להרגיע את חרדת הקיום של האדם ולהעניק משמעות לחייו. הקריירה, הקידום, הבונוסים - כל אלא הפכו למולך החדש.

  • " אפשר להיות עבד שמח או עבד עצוב, אבל בכל מקרה זוהי עבדות: התלות שלנו בעבודה נובעת מההכרח לקנות עוד ועוד מוצרים שמגדירים לנו את ה"עצמי" (כלומר ה"עצמי" כפי שקובעות לנו הפרסומות). כך הפכה העבודה לתנאי היחיד לקיום, כי הרי אנחנו כבר לא יודעים מהם הצרכים האמיתיים שלנו ומהם הצרכים המזויפים שהדביקו לנו "


 

מקום העבודה הוא היום בעיני רבים יותר מאשר "רק עבודה". לשיח הרגיל במקומות עבודה נכנסו מושגים כמו יום המשפחה (כלומר, בילוי בפארק מים עם אשת הבוס, לבושים באותן חולצות-לוגו של המפעל), מתנה לחגים (כלומר, תלושים לקניית מוצרים מיותרים שבעלי ההון החליטו שאתם צריכים לקנות (ובמילים אחרות, הם לוקחים מאיתנו את ה"שי-לחג" בחזרה...), חזון וערכים (כלומר, יצירת תעסוקה ליועצים ארגוניים), ערבות הדדית (כלומר, פיתוי להלוואות זולות בבנק של החברים של הבוס), איכות חיים (כלומר, הוספנו מנה צמחונית בקפיטריה) וכולי. כל המושגים האלה מרמזים לנו שמקום העבודה מוכן לשמש תחליף לחמולה, לשבט, לבית הכנסת, לרבנים - בתנאי אחד: שתשעבד את עצמך לדעת. בתמורה לשעות עבודה בלתי נגמרות (יום העבודה בישראל הוא מהארוכים בעולם המערבי), לאיום מתמיד נגד כל ניסיון לעבודה מאורגנת ומאבק על זכויות עובדים, לימי חופשה (חופשת לידה ובכלל) מגוחכים, לשכר בכירים גרוטסקי – תמורת כל זאת, ניתן לך פעם בשנה יום כיף ופרס העובד המצטיין, ותודה לאל (כלומר, לנו, בעלי ההון) שהענקנו משמעות לחייך.
 

אז לסיכום, חברים, אם האושר מנוסח בראשכם בצורת הגעה למצב חומרי מסוים (10,000 שקל בנטו, בית-על-אדמה, פעם-בשנה-חו"ל, בי"ס פרטי לילדים וכולי) – חפשו לכם מקום עבדות ראוי ושעבדו עצמכם עד כלות. אך אם המטרה היא משמעות (כלומר, הרגעת החרדה) ולא אושר (כלומר, סימום החרדה) – קחו את חייכם בידיכם. ודבר ראשון, השתיקו את הטלוויזיה בפרסומות.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus