יש ייאוש בעולם? תתמודדו אתו

מי שמחכה למשיח - סופו שימצא שקר, משיח שקר, שימיט עליו פורענות. ומי שמאמין במשיח צדקנו, סופו שיאבד את האמונה בעצמו ובצדקו.

החיים קשים, ולא תמיד יש לאדם הכוח הפנימי להתגבר על מצוקות חייו. או אז הוא מוותר, נכנע, ומתחיל להמתין לימות המשיח. ואל צרותיו וייסוריו כולם הוא מתייחס כאל חבלי משיח. לא טוב היות האדם משליך את יהבו בכיליון עיניים על אחרית הימים, ובתוך כך משחית את ימי חייו, מחמיץ אותם, והם לא ישובו.

האמונה בביאת המשיח – שגם אם יתמהמה בוא יבוא  - מכתיבה פסיביות, חוסר אונים והיעדר יוזמה ותושייה. אדם קם בבוקר, לבו מר עליו, הוא טרוף דאגה לכלל ולפרט, נושא עיניו אל ההרים ותוהה מניין יבוא עזרו. געגועים למשיח שוטפים אותו, רק המשיח מסוגל לעזור עכשיו, העניינים יגעים מדי. אך עזרו של אדם יבוא לו רק מתוך עצמו, מיכולתו לשלוט בגורלו ולנהל את חייו בין המצרים, בין המשברים. מרגע שלא הוא ינהל אותם במו ידיו ויעדיף להפקידם בידי שמים, הוא אבוד. לא תהיה לו תקומה. ייקח ספר תהלים, יקרא בו בוקר וערב, ויאמין שכך הוא מחיש פעמי משיח.

מרגע שמופקעת אחריות האדם לעצמו וניטלת ממנו ריבונותו, הוא משתעבד לדחף שאינו תלוי בו וספק רב אם עוד יצליח לכבוש אותו. כבר אין ברירה: ההשקעה במשיח בן דוד גדולה מדי והוא חייב לבוא, שאם לא כן – אנה בא המאמין. כך גובר הפיתוי לראות את המשיח במקומות שהוא  אינו שרוי בהם כלל. זה בכלל לא משיח, גם לא אחד ממבשריו, זה סתם מישהו המעמיד פני משיח, או שאנחנו בצר לנו מתעקשים לשוות לו פנים כאלה.

המתחזים הכי גרועים בהיסטוריה היו משיחים בעיני עצמם ובעיני אחרים; העריצים הכי גרועים, שדעתם נטרפה עליהם בדרך כלל, היו משיחים עם הופעתם. ההיסטוריה לא באה אל קיצה - היא עדיין מלווה אותנו. יום האתמול הוא כבר היסטוריה. האם לא שמנו גם לאחרונה, אפילו היום, את מבטחנו במי שאמורים להושיע אותנו, אף כי מעולם לא היה  ברור לנו איך בדיוק יושיעו ויגאלו, גם להם עצמם לא היה מושג. 

מי שהמציא את רעיון המשיח, שהוא רעיון משותף לדתות רבות, לא עשה זאת מתוך תמימות קדושה או מתוך משאלת לב טובה. בלי סיכויי משיח לאמונה הדתית אין בעצם הרבה להציע לחלכאים ולנדכאים. הרי את ביאת האלוהים עצמו אי אפשר להבטיח; אז מוכרחים, למצער, להבטיח את הופעתו של שליח האלוהים או של בן האלוהים, כל דת חונכת על פי דרכה.

רעיון המשיח הוא איפוא תכסיס מתוחכם: ראשית, אין הצדקה לייאוש מהעולם הזה כפי שהוא נראה. בכל רגע, ומי יודע מתי, הוא צפוי להשתנות לטובה מהקצה לקצה. אין גם הצדקה להתריס כלפי שמיא, כי כל התרסה כזאת תיראה כביטוי לקוצר רוח, והחיפזון כידוע הוא מן השטן ולא מהאלוהים. מה קרה, אין לכם זמן? אין לכם סבלנות? אז משיח לא בא לפי שעה, אבל בשעה הבאה הוא בהחלט עשוי להגיע.

שנית, אמנם אתם מתייסרים וקשה לכם, אבל אלה ייסורים טובים – חבלי משיח – וככל שיגבר הכאב כך מתגברים הסיכויים לגאולה קרובה. ושוב, אין מקום לטרוניות אלא להפך: אשריכם וטוב לכם שאתם אומללים.

שלישית, לא האלוהים אחראי למצוקותיכם ולא אותו צריך להאשים. יש לו שליח, יש לו בן, וגם לאלוהים עצמו לא תמיד ברור מדוע בושש לבוא ולמה ההכנות שלו מתמשכות יתר על המידה. בהזדמנות הראשונה, כשאלוהים ושליחו ייפגשו, הם גם יבררו ביניהם את פשר העיכוב. אולי אלוהים אפילו יקרא לו לסדר, זאת בהחלט אפשרות.

לא שיש לאלוהים בכבודו ובעצמו כוונה להפקיר את המשיח, ממש לא. אם יפקיר אותו הוא יחשוף את עצמו לביקורת, וייהפך לכתובת ישירה לכל המתלוננים בלי חיץ ובלי אפוד מגן. לכן, חרף כל התסכולים, בעינה עומדת התביעה – אסור לעזוב לרגע את ספר תהלים  - "אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו". 

 יוסי שריד הוא משורר, סופר ופובליציסט, שר לשעבר