היא עלתה לירושלים עם שקית ומקל הליכה מענף במבוק. לאחר שעברה את הבידוק הביטחוני, החלה לצעוד אט אט על מדרכה של אבנים ירושלמיות לעבר במת הקייסים, שניצבה במרחק של כמה עשרות מטרים. הרמקולים החלו להשמיע את זמירות הקייסים מתוך ה"אורית", ספר התורה בשפת הגעז. ללא שהות כרעה והשתחוותה בידיים פרושות לתחינה. עשרות בני הנוער שהתרוצצו לידה התבוננו בנעשה וציחקקו בקול. ממבטיהם אפשר היה להבין שהיא לא חלק מסביבתם הטבעית.
ב-2006 התחלתי לתעד את חג הסיגד. גברים ונשים היו מתקדמים בחופזה כדי לתפוס מקום בקרבת הבמה המרכזית. צעירים היו מגיעים בהמוניהם לאזור טיילת ארמון הנציב כדי לחלוק חוויות עם חבריהם מהפנימיות, מהשכונה ומהצבא. חברי תנועות נוער תפסו את המדשאות לטובת פעילויות שונות.
בשנים האחרונות אני שם לב להפרדה הולכת וגדלה בין עולי הרגל המבוגרים לבין הצעירים. מצד אחד ממשיך קהל המבוגרים לציין את הסיגד בבמה המרכזית, ללא שינוים רבים. מנגד, לצדה של הבמה קמות במות נוער, אוהלים של ארגונים ועמותות נטווים זה לזה ודוכנים לממכר מוצרים תופסים קונים.
מה צופן לנו העתיד? האם הדור הצעיר מאבד את הערכים החשובים של הסיגד?
