ניצחת איתי הכל
מסע בין שני בתים וגעגוע
social
facebook whatsup email tweeter
כרמית ספיר-ויץ //
11.12.09
מסע בין שני בתים וגעגוע
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ניצחת איתי הכל

ג'רמי קול חבש, אולי האקטיביסט הכי קוּלי שיצא מהעדה האתיופית בארץ, חוזר אל הצלילים והקולות של המולדת הישנה ומגייס אותם למאבק העכשווי של בני העדה. עבודתו עם בני נוער, כמו גם עם המנהיגים הרוחניים של הקהילה האתיופית, היא נושא הסרט "ילדי התנ"ך" שיצרה ניצה גונן

זמר ראפ אתיופי מנסה לשנות את התדמית הירודה של הקהילה האתיופית בעיני עצמה ובעיני החברה הישראלית. הוא פועל באמצעות השירים והשמות האתיופים, הסיפורים על חייה של העדה והמסע שהפך למיתוס. הצעיר מצליח לחבר בני נוער אתיופים אבודים לזהותם ולהקנות להם תחושת ערך עצמית. בני הנוער נטענים בגאוות יחידה וחלקם אף חוזרים למסגרות מהן התנתקו. במקביל, הוא מנסה לטלטל את הקייסים - רבניה של העדה - לצאת למלחמה על החזרת מעמדם כמנהיגים רוחניים וכצעד ראשון להקליט את שירתם המלאכית.

 

תכירו את ג'רמי (גרמיי) קול חבש, האקטיביסט הכי קולי שיצא מהעדה האתיופית. את שם משפחתו המקורי הוא מסרב לחשוף. הוא בן 27, וכמו יתר בני העדה הוא הגיע לכאן אחרי מסע מפרך שהחל כשהיה בן שש והסתיים שנתיים לאחר מכן. השתלבותו בחברה הישראלית היתה כמעט בלתי נסבלת. ג'רמי, הראפר ואיש החינוך הבלתי פורמאלי, הוא הדמות המרכזית בסרט "ילדי התנ"ך" בבימויה ובהפקתה של ניצה גונן. הסרט, שיוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי שייפתח ביום א' הקרוב בסינמטק ירושלים לצד עשרות סרטים מצוינים אחרים, חושף את הצופים לסיטואציות המורכבות בהן נמצאים בני נוער יוצאי אתיופיה.

 

הוריו של ג'רמי נישאו בגיל צעיר מאוד, הגיעו ארצה מבוגרים ומתו מתלאות הדרך ומקבלת הפנים הכואבת לה זכו בסוף המסע המפרך. ג'רמי נקלע למצוקה חומרית ונפשית קשה, סבל מדיכאון במרוצת שנות ההתבגרות וטולטל בין מוסד למוסד. "הוא יכול היה להיסחף בקלות לפשע כמו הרבה מבני עדתו, מה שהיה זר להם באתיופיה", אומרת גונן, שליוותה אותו למעלה משנה בארץ ובנסיעה לאתיופיה, למקום ממנו בא. גם זה לא היה פשוט. "המשפחה שלו ניסתה להניא אותו מזה, בטענה " ג'רמי מתאר את הניסיון לשנות את זהותם של בני העדה, את שינוי השמות, החרמה בבתי הספר, החרמת תרומות דם, סמים, אלכוהול ונידוי. למרות האמירה הקשה, הפזמון החוזר של השיר דווקא מביע תקווה " שאין שם כלום. כבר אין יהודים, הרסו את כפריהם", מספרת גונן. "הוא מתעקש לנסוע ורואה את חיי התנ"ך בהתגלמותם, כמו שאנחנו מדמיינים את זה. החיים הכי פשוטים שאפשר, ושם הוא מגלה את מקורות התרבות שלו. השירה והריקוד. מהבחינה הזאת הוא חוזר משם מאוד שלם. הוא אומר שהמוסיקה הצילה אותו. אמו היתה זמרת והוא גילה בעצמו את הרצון והתשוקה לעשות מוסיקה. הוא החליט שהוא מנחיל את זה לצעירים שנושרים ממערכות החינוך והלימוד. רובם הגדול לא מדבר אמהרית ואין להם תקשורת עם ההורים".

 

לצד הצעירים, הקייסים הם חלק בלתי נפרד מפעילותו של ג'רמי. הוא מנסה לגרות אותם להשיב לעצמם את המעמד הרוחני שהיה להם באתיופיה. התמונה ברורה: הקהילה כיום לא מחוברת למורי דרך רוחניים כי המדינה לקחה מהם את כל הסמכויות. "זו אשמתכם. אתם לא עושים מספיק להשבת מעמדכם ולהחזרת הכבוד של העדה. כשהייתי ילד, היתה לי צמרמורת רק מלשמוע את השירה שלכם. ומה עכשיו?", הוא מטיח בהם.

 

חלק קטן מהמציאות הפרטית שלו גולל בשיר שכתב והקליט לפני שנים ספורות באוסף "ישראלים עצבניים אחד אחד" לצד ראפרים מתחילים אחרים. את פרסומו קנה בשיר "אמונה", שהוציא יחד עם קבוצת ילדים מהפריפריה במסגרת פרויקט שנערך בעיר שדרות. המלים החוזרות בשיר הן "ישראל אצ'ה - ישראל בליבי", והוא עוסק בתהליך הקליטה של בני העדה בארץ המובטחת. ג'רמי מתאר את הניסיון לשנות את זהותם של בני העדה, את שינוי השמות, החרמה בבתי הספר, החרמת תרומות דם, סמים, אלכוהול ונידוי. למרות האמירה הקשה, הפזמון החוזר של השיר דווקא מביע תקווה: "רק תדע זאת עדה שלא מאבדת תקווה/ רק תדע זאת עדה שלא מאבדת אמונה/ לא משנה כמה קשה/ בגדול נצא מזה/ לא נוותר, לא נשבר, לא נכנע". הניגוד הזה – כמו הניגוד בין שחור ולבן – מחדד את המראה ששמה החבורה בפני החברה הישראלית. למעלה מ-20 שנה אחרי המבצע הראשון להעלאת יהודי אתיופיה, סוף סוף בני העדה פותחים את הפה, וג'רמי הוא הרוח הגבית. 

 17
חשיפת תרבות. ניצה גונן

 

החיים בסרט

"ילדי התנ"ך" הוא פרק שלישי בסדרת סרטים בבימויה ובהפקתה של ניצה גונן. "הרעיון של הסדרה הוא לקחת מוסיקאים צעירים מקהילה או עדה מסוימת, שיש להם אובססיה, לא פחות מזה, לחדש את התרבות של העדה שממנה הם באו", מסבירה גונן. "לא תמיד הם יודעים להסביר לעצמם ממה נובעת האובססיה. הם עושים כל מה שבידם על מנת שהתרבות תוכר, תיחשף ותבוצע, בניגוד לכור ההיתוך שהביא לכך שהתרבויות הוסתרו בבית", היא מוסיפה.

 

לדעתו של ג'רמי, הבעיה המרכזית היא שהצעירים בני העדה האתיופית מרגישים נחותים בגלל צבע העור והאפליה האיומה. הוא מאמין שכשהם גאים בעצמם, הם יכולים לצאת אל החברה הישראלית מחוזקים. הוא עצמו לא נח: הוא מעביר קורסים מוסיקליים שעיצב לקבוצות נערים בשכונות אתיופיות שסמים ואלימות היו חלק משגרת יומם. "הבשורה הטובה", אומרת גונן, "שבסוף הקורסים אחוז מאוד גבוה חוזר למסגרת כלשהי. הוא באמת מצליח לחבר אותם לשורשים שלהם".

 

הוא כעוס או חי בהשלמה?
"במידה מסוימת הוא כועס. הוא לא פנתר שחור, אבל הוא אקטיביסט. הוא מבקש בעצם את כרטיס הכניסה לחברה הישראלית, ושיכירו אותו על היופי שלו".

 

מה ראית מאחורי המצלמה במפגשים שלו עם נערים מהעדה והקייסים?
"הוא נתקל בעיקר בחוסר אונים מצד הצעירים ומצד הקייסים. המפגשים הראשונים היו כרוכים בייאוש גדול. לשמחתי, בשנה האחרונה יש התקדמות. מה שמובע בסרט זו פנייה בסאבטקסט לחברה הישראלית: תראו מי אנחנו ומי אתם".

 

abate_brihun_0img_7766_0zvuloon_dub_system_cradit_ben_palhov_0

 

פסיפס תרבותי - אירוע הסיגד של קהילת ביתא ישראל  יתקיים ביום 

שלישי | כ"ח בחשוון 19:00 | 13.11.2012  במרכז ז'ראר בכר  לפרטים נוספים  >>>  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus