בירושלים הבנויה

מסע בין שני בתים וגעגוע

social
facebook whatsup email tweeter
יעל גרוס אנגלנדר //
5.11.17
מסע בין שני בתים וגעגוע
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בירושלים הבנויה
הסיגד אמנם קיבל מעמד של חג לאומי, אבל על שפע הפעילויות המלוות אותו מעיב סיפור קליטתה של הקהילה האתיופית בישראל

שנות השמונים. אמצע הלילה, וברטוקן שטה לא מצליחה להירדם מרב התרגשות וסקרנות. היא מתהפכת במיטתה. לא, היא לא נרדמת. עוד כמה שעות, כשיעלה הבוקר, היא תלך סוף-סוף לחגיגות הסיגד בכפר המקודש מדררו. אילו סיפורים יהיו לה כשתחזור משם, כך דמיינה, כל החברים שחגגו את החג כמו בכל שנה על ההר גיינה, ההר הגבוה בכפר, יתקבצו סביבה לשמוע את הסיפורים.

 

מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש התמקמה במלוא הדרה בשמים, החלו השיירות עוטות הלבן את דרכן אל ההר. דסטאו יברקן רץ החוצה בזריזות. שוב הוא חשב על ירושלים: עיר גדולה, יפה, מלאה ביהודים דתיים כהי עור שמברכים זה את זה לשלום וחיים כמו אחים.

 

אבל לא היה זה זמן הולם לחלומות. ההליכה אל ההר להתוועדות הסיגד כבר החלה, וכל המשפחות והקהילות מהכפרים באזור יצאו מזמן לדרך. כדאי למהר.   

 

2009. גדי (דסטאו) יברקן בן ה-27 הוא סטודנט למשפטים, משורר ואיש ציבור. ירושלים, עיר שחלקה דתית וחלקה חילונית, מלאה באנשים מכל הדתות ומכל הצבעים, והחיים המשותפים בעיר רחוקים מלהיות האידיליה שעליה חשב בילדותו. אולם שבועות ספורים לפני כ"ט בחשוון, מועד הסיגד, ברור ליברקן שיחגוג אותו גם השנה.

 

גם זהבה (ברטוקן) שטה, מחנכת ומקדמת בריאות בשירותי בריאות כללית ובעלת תואר שני בניהול מערכות בריאות, תחגוג  את הסיגד בירושלים, עיר שהכמיהה אליה גרמה לה לעלות אליה בגיל עשר דרך סודן, ללא הוריה, אף שהסיגד בארץ רחוק מאות אלפי קילומטרים, פיזית ומנטלית, מהחג שנחגג באתיופיה.

 

פיקדון שהושב
על אף שהסיגד נחגג על ידי יהודים יוצאי אתיופיה, כל השוואה למימונה המרוקאית או לסהרנה הכורדית לוקה בחסר ונתקלת בכעס ובתסכול מצד הקהילה, שכן הסיגד (מלשון סגידה, השתחוות) אינו חג עדתי, אלא חג יהודי היסטורי מימי עזרא ונחמיה שנזנח במרוצת השנים. יוצאי אתיופיה רואים בחג פיקדון שהם שמרו עליו בגלות, וכעת הם משיבים אותו לעם ישראל. " הסיגד אינו חג עדתי, אלא חג יהודי היסטורי מימי עזרא ונחמיה שנזנח במרוצת השנים. יוצאי אתיופיה רואים בחג פיקדון שהם שמרו עליו בגלות, וכעת הם משיבים אותו לעם ישראל. "

 

במוקד הסיגד, הנערך חמישים יום לאחר יום כיפור (בדומה לחמישים הימים שבין חג פסח לחג שבועות), עומדים חידוש הברית בין העם לה' ועריכת חשבון נפש ציבורי - זאת על מנת שנהיה ראויים לצאת מהגלות ולעלות לירושלים. הטקסים המרכזיים התקיימו על הר גבוה באזור היישוב היהודי, לשם הגיעו יהודי אתיופיה לבושים לבן וכשהם צמים. על ראש ההר קראו הקסים קטעים שונים מתוך ספרי האורית (ספר התורה, מלשון אורייתא), התפללו ונשאו דרשות. הקטעים נקראו בשפת געז ותורגמו לאמהרית, השפה המדוברת. הקסים תקעו בחצוצרות ואמרו: "כשם שזכינו לחוג את החג השנה, כך נזכה לקיים אותו בשנה הבאה בירושלים". לאחר הטקס חזרו כולם לבית התפילה, שם נערכה סעודה גדולה, שלוותה בשירים ובריקודים.

 חגיגות הסיגד בירושלים. צילום: פלאש 90
 


להגדיר מחדש
כיום, הסיגד הוא בעיקר מועד התכנסות לבני הקהילה האתיופית ומשמש לחיזוק הקשר עם השורשים. מקום ההתכנסות המרכזי הוא טיילת ארמון הנציב, הצופה לירושלים, לשם מגיעים מדי שנה למעלה משלושים אלף איש לשמוע את הקסים קוראים את התפילות ופרקי התנ"ך ואת אישי הציבור המגיעים לברך. אולם אף שבשנה שעברה נחקק חוק המכריז על הסיגד כחג לאומי, לא ניתן לנתק את הסיגד מההרגשה החמצמצה המלווה את סיפורה של קהילת יהודי אתיופיה בארץ.

 

אם במרכזו של הסיגד עמדה הכמיהה לעלות לירושלים, הרי משהגיעה הקהילה האתיופית לירושלים ולארץ ישראל, היא נדרשת להגדיר את החג מחדש. "הסיגד איבד מהצביון שלו, מהתמימות שלו, מהטוהר", אומר יברקן. "מעמדם של המנהיגים הרוחניים, הקסים, מידרדר כיוון שהמוסד הרבני לא מכיר בהם". "ניסינו לארגן שכולם יבואו בלבן, ולא הצלחנו", צוחקת שטה. 

 

בשנתיים האחרונות חזרה שטה לחגוג את החג בירושלים, לאחר כמה שנים של הפסקה. בעבר הפריעה לה העובדה שלא היתה התעסקות במהות של החג, אלא רק במפגש החברתי: "במקום להיות בירושלים, עשינו ערב סיגד בלוד, מקום מגורי אז, כדי לחבר את הצעירים ואת תושבי העיר שאינם יוצאי אתיופיה ולתת לחג את המשמעות האמיתית. לשמחתי, המודל הועתק על ידי פעילים בערים אחרות, ואני וחברי מאוד גאים בכך". לדבריה, בשנתיים האחרונות, התכנים של הסיגד בירושלים הפכו משמעותיים יותר, ולכן חזרה לחגוג את הסיגד בטיילת ארמון הנציב. "מדברים על החג עצמו כפי שהיה באתיופיה ועל שורשי החג", היא אומרת.

 

הקסים, כוהני הדת, נמצאים בעין הסערה של הסיגד. הם, שניהלו את הטקס באתיופיה, שמרו על החג ההיסטורי ושילמו באתיופיה מחיר כבד על יהדותם, לא מוכרים כיום על ידי הממסד הרבני. קס סמאי אליאס מראשון לציון מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלא. "הסיגד היום קיבל עבורי משמעות נוספת", הוא מספר. "אני רואה בו גם יום של גישור ומנוף להשתלבות בחברה הישראלית. זאת מסורת של הקהילה האתיופית, שהיא יכולה לשתף בה את העם היהודי בארץ".

 

רעיון הגישור מניע גם את ההנהגה של הקהילה האתיופית. בשנת 2008 הוכרז הסיגד על ידי הכנסת כחג ישראלי. המשמעות היא, בין השאר, היותו יום חופש (יום בחירה) וקיום פעילויות בבתי הספר בארץ סביב הנושא - ניצחון חלקי להנהגה האתיופית, שיזמה את המהלך.

 

השנה, לראשונה, ייערכו פעילויות רבות סביב החג, שיתחילו במעמד חגיגי בבית הנשיא ויסתיימו בחגיגה המסורתית בטיילת ארמון הנציב. "המהלך הזה התאפשר בזכות בית הנשיא, שנתן לכך דחיפה עצומה", מספר אבי מספין, סמנכ"ל האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה.

 

אבל אפילו על ההישג הגדול הזה מעיבים רגשות מעורבים. "ב-2007, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה פנתה לרבנים הראשיים בבקשה להפוך את החג לחג של כלל עם ישראל, כדוגמת חג פורים, שהחל בקהילה יהודית בארץ מסוימת וקיבל תוקף בכלל עם ישראל", אומר מספין. עד כה, המהלך הזה לא צלח. 

 

פסיפס תרבותי - אירוע הסיגד של קהילת ביתא ישראל  nתקיים ביום 

שלישי | כ"ח בחשוון 19:00 | 13.11.2012  במרכז ז'ראר בכר  לפרטים נוספים  >>>

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus