עוד שבת של כדורגל

בתערוכה "משחק השבת" יוצר ערן שקין הזרה לאובייקטים מתחום הדת ומשתמש בהם כחומרי גלם ליצירת אמנות. אמנם הזרה זו נתפסת לא אחת כפרובוקציה, אך שקין ממשיך מסורת של עיסוק בנורמות וסטייה מהן. עיסוקים אלה היוו בעבר בסיס לשיח יהודי מגוון, והם מהווים גם היום בסיס לשיח האמנות המודרני והעכשווי, ולכן פעמים רבות הופך האקט ה"פרובוקטיבי" של שקין לאקט מאיר עיניים. 

בין הצבא לישיבה
 

שקין משגיב את החול ומחלן את הקודש. בתערוכה ניתן לראות כיפות זרוקות על הרצפה, וגוש בטון המשמש במחנות ובמחסומי צה"ל המוצב כאילו הוא מרחף, כשמעליו הילה של אור ניאון.
 

במרכז התצוגה עומדת הכיפה. השימוש של שקין בכיפה כמצע ליצירה אינו חדש, אלא שעבודותיו יוצאות מתוך התובנה שיש ב"אחר" גם משהו מן ה"אני". הקישור בין התרבות העממית לאמנות מאפשר ליהדות להתגלות ביצירותיו "כצדה האחורי של הישראליות, דהיינו, כלא-מודע של התרבות הישראלית", כדברי שרית שפירא.

"משחק השבת" ערן שקין

היצירה "משחק השבת" היא מעין כדורגל העשוי מכיפות שחורות ולבנות, כשעל הכיפות הלבנות יש עיטורים מסולסלים בצבע זהב. הסתירה בין משחק הכדורגל לתפיסת השבת כיום מנוחה מודגשת בסוג הכיפות - כיפות אלה אינן כיפות הקטיפה השחורות של החרדים או הכיפות הלבנות הסרוגות שחובשים דתיים-לאומיים בשבתות ומועדים, אלא כיפות המשמשות כמעט אך ורק חילונים באירועים שבהם נהוג לחבוש כיפה. ניתן למצוא אותן, למשל, בכניסות לבתי כנסת, לשימוש קהל שאינו חובש כיפה בדרך כלל. כל צופה דתי יבחין בכך מיד - כיפות אלה מקומן הטבעי הוא בכיס, משם הן מוצאות רק לצורכי טקס, ולרוב ניכרים בהן קמטי הקיפולים, הנראים גם בעת חבישתן.

"משחק השבת" הוא שמה של תוכנית טלוויזיה פופולרית ששודרה במוצאי שבתות וסיכמה את משחקי הכדורגל שהתקיימו בשבת, וכך אפשרה גם לצופים דתיים להתעדכן. ביצירה מתערבלים העולם הדתי והעולם החילוני בהווי מסורתי עממי, המסרב לדיכוטומיה שבין העולמות.

גם כותרתו של המיצב "שבת סגורה", שבו רותכו זוג פמוטי שבת זה לזה במקום שבו שמים בדרך כלל את הנרות (ובכך איבדו את הפונקציונליות שלהם), נטענת במשמעות חדשה - "שבת סגורה" הוא מושג צבאי, שנעשה בו שימוש גם בעולם הישיבות. שקין יוצר הקבלה בין עולם המשמעת הצבאית ובין עולם התורה המסורתי, ודומה שיש כאן הערה על גבולות ומשמעת, שהם מרכז ההוויה הן בעולם ההלכה היהודי והן בעולם הצבאי. נוסף על כך יש כאן הד למיזוג האופייני של יהדות וצבאיות בעולם הישראלי.

בין ממסד למרד

בניגוד למקובל, לא מגן הדוד אלא דווקא מנורת שבעת הקנים היא ששימשה מן העת העתיקה סמל לעם היהודי. שקין יוצר מנורות מבד של סירת הצלה, והן מזכירות את עיסוקו של האמן קלאס אולדנברג בהעתקת אובייקטים שימושיים (כמו מאוורר) ובנייתם מחומרים רכים.

יציקת הברונזה בדמות מנורה מבהיקה שיצר שקין מזכירה עבודות פיסול של ג'ף קונס, אמן הקורא תיגר על תפיסות קונבנציונליות של טעם טוב וטעם רע, ומשבש לא אחת את הגבול בין אמנות לקיטש.

ערימה של מאות כיפות סרוגות צבעוניות, התפורות זו לזו ומונחות בצורת גבעות על הרצפה, קיבלה את השם "נערי הגבעות". כיפות סרוגות ענקיות וצבעוניות אכן מאפיינות את נוער הגבעות, אך נוער זה אינו רק תופעה פוליטית המתקשרת למאחזים היהודיים ביהודה ושומרון, אלא גם תופעה יהודית תיאולוגית וחינוכית חדשה. נוער זה פורק את עולה של הרבנות וחותר לעבר עולם ניאו-יהודי ופסאודו-חסידי, שבמרכזו רוחניות ניו-אייג'ית מהולה במיליטריזם שאינו נכנע לתכתיבים ממסדיים.

למתח בתצוגה - בין טבע לתרבות ובין ממסד לפריצתו - נוספת גם הדואליות שבין המרחב הציבורי למרחב הפרטי. קוביית הבטון, המוכרת ממחנות ומחסומי צה"ל, מוצבת במרכז מיטה בחדר סגור ברישום התלוי על קיר הגלריה. מחיצות הבטון, המוכרות מגדר ההפרדה, מוצגות ברישום בשם "סלון" במרכז חדר אורחים ומפרידות בין ספות הישיבה לטלוויזיה.הנגדות ומתחים מהווים את הציר של התצוגה כולה - כך גם הרישום המציג את הקובייה כ"טובעת" במרכז המיטה מדגיש את הכובד שלה, ומנוגד למיצב שבו אותה קובייה כאילו מרחפת בחלל מעל הילה של אור.

בין יודאיקה לאמנות

שקין עושה ביצירתו שימוש ביודאיקה, גם דרך יצירת אובייקטים חדשים המעבירים את האובייקט המסורתי מתפקידו הריטואלי המקורי לשדה האמנות הלא-פונקציונלי. כך נוצרים חפצים לא-פולחניים במובהק, המתכתבים עם אובייקטים מסורתיים.

"נוער הגבעות" ערן שקין

האמן מתחבר לשיח פולקלורי המכוון לריבוי קולות ולהעצמה של הלא-קאנוני. שיח זה מקבל מקום חשוב ביצירה העכשווית, המציעה נִראוּת למה שאינו מוגדר, מה שעובר בין התחומים ודורש הגדרה מחודשת כל העת. החיבור הזה עשוי להפרות את השיח הקאנוני על ידי הארתם של אספקטים מהתרבות העממית והעברתם למרכז השיח.

הגישה המסורתית וההלכה היהודית מציינות את ההבדלות בין קודש לחול בריטואלים קבועים. האמנות העכשווית, לעומתן, מטשטשת את התיחום המקובל ובוחנת את הזרימה שבין קודש לחול מתוך תפיסה של מימוש רב-תרבותי, שאינה חווה את העולם בשחור-לבן. אמנות כזו אמנם 'שוברת את הכלים' המקובלים, אך שבירה זו, על פי המטאפורה הקבלית המפורסמת, מפזרת ניצוצות לכל עבר וטומנת בחובה אפשרות ליצירת שדה הבעה חדש, גדול ומורכב מקודמו.

 
ערן שקין, "משחק השבת", גלריה 39 לאמנות עכשווית, תל אביב.