כרוניקה של חורבן

" מעולם ב-3,000 שנותיה, ותחת עשרות בעלי הבית והכובשים שהיו לה, לא היתה ירושלים הרשמית גדולה כפי שהיא היום. הגידול הזה התרחש בין לילה " הרבה פעמים חרבה ירושלים בסערת מלחמה. הפעם היא מתפרקת לאיטה, מתנוונת. לאט היא מתכערת מהזנחה ומפרויקטי נדל"ן מושחתים ומתרוקנת מתושבים וממוסדות שחומקים ממנה לערי לוויין או לגוש דן. איך נהפכה הבירה הבלתי מעורערת לעיר שדה ענייה שבניה בוגדים בה ומוסדותיה עוברים לשפלה? הלוא עד לפני שנים מעטות היא היתה המרכז הפוליטי, התרבותי והאינטלקטואלי של ישראל: אנשי האוניברסיטה העברית, שהיתה בלי פקפוק הטובה בארץ, חיו בה וגידלו בה את ילדיהם. כך גם עשתה הפקידות הבכירה וההנהגה הפוליטית והמשפטית. גדולי הסופרים הישראלים מיקמו את עלילות סיפוריהם בעיר, וחלקם הגדול גם גרו בה. עיתונים החזיקו מערכות בירושלים ובליינים מתל אביב עלו למועדונים ולמסעדות בעיר להסתופף בקרב הבוהמיינים המקומיים. תסיסה רעיונית של אינטלקטואלים צעירים בסוודרים הולידה בירושלים את התנועות הפוליטיות הגדולות, מימין ומשמאל. אך מכל זה נשאר מעט מאוד.

רוב רובו של הדור החדש של הפקידים, הפרופסורים והפוליטיקאים שעדיין נאלצים לעבוד בירושלים נסים לפנות ערב לכיוון גינות סחרוב. המקוננים על חורבניה הקודמים של ירושלים הצביעו על אינספור סיבות. גם הפעם אפשר להאשים אינסוף תהליכים שהבשילו בנקודת זמן אחת והכריעו את העיר. אבל חלק נכבד מהטרגדיה שהורידה את ירושלים מגדולתה אפשר לזהות דרך משקפיהם של מתכנני ערים ואדריכלי נוף: במקום עיר גדולה ומגוונת שצומחת בהדרגה סביב המרכז של עצמה, הצמיחה ירושלים בתוך שנים ספורות כמעט עשרים שכונות פרא מרוחקות. כל אחת בגודל של עיר קטנה, כל אחת מרכזת אוכלוסייה אחידה ולכל אחת מרכז קטן משלה. מעיר אחת מגוונת, גדולה, עם מרכז שוקק, נהפכה ירושלים לגוש מבולגן של עיירות אחידות, המחוברות בינהן בכבישים מהירים, עם גשרים ומנהרות. מרכז העיר גווע.

לכל כפר יש שם?

למתבונן מבחוץ זה עלול להיראות כמו חוסר תכנון, אבל פיתוחה של ירושלים נעשה מתוך מחשבה ארוכת טווח. לא על ירושלים היהודית חשבו המתכננים, אלא על סביבתה הערבית. כל אחת מהשכונות מוקמה אסטרטגית כדי לחסום כפר, עיירה או מחנה פליטים פלסטיני ולהבטיח ששטחה של ירושלים היהודית יהיה גדול ככל האפשר.

מעולם ב-3,000 שנותיה, ותחת עשרות בעלי הבית והכובשים שהיו לה, לא היתה ירושלים הרשמית גדולה כפי שהיא היום. הגידול הזה התרחש בין לילה. לפני מלחמת ששת הימים היה שטחה של ירושלים המערבית 40 קמ"ר, ושטחה של ירושלים המזרחית כשישה קמ"ר. אחרי שחרור העיר העתיקה, צמח שטחה של ירושלים שמעבר לקו הירוק ביותר מפי עשרה, והיא בלעה עשרות כפרים ועיירות ולא נודע כי באו אל קרבה.

קשה למצוא ירושלמי שיודע את שמותם או את מיקומם של כל הכפרים האלה, שנעטפו בשכונות יהודיות חדשות. שטחו של הקונגלומרט הזה גדול בהרבה משטחה של פריס, על כשניים וחצי מיליון תושביה. אבל דעתם של מתכנני ירושלים טרם התקררה. על השולחן מונחות תוכניות להוסיף לירושלים עוד כמה עפולות מרוחקות, כמו למשל שכונה-עיירה שתמלא את החלל שבין העיר ובין גוש עציון (גבעת יעל, כ-50 אלף איש), או זה שבינה ובין מעלה אדומים (תוכנית E1, כ-30 אלף איש). 

בדיסציפלינה הכלכלית של חקר הערים משתרשת ההסכמה (שאחד מדובריה הבולטים הוא החוקר ריצ'ארד פלורידה) שקיומו של "מעמד יצירתי" גדול הוא דבר קריטי לשגשוגה של עיר. המעמד הזה כולל מהנדסים ואנשי הייטק, אמנים צעירים, אינטלקטואלים, סופרים, משוררים, מדענים. בדיוק כמו אלה שמילאו את ירושלים עד לפני שנים לא רבות. הם מייצרים חיי תרבות, כלכלה ומסחר שמביאים לשגשוגה של העיר והופכים אותה לאטרקטיבית. אנשים כאלה נמשכים אל ערים גדולות ומגוונות. הם נהרו לירושלים של שנות ה-70 וה-80, הם נוהרים לניו יורק, ואפילו לתל אביב. הם לא יעברו לעפולה. אבל בוני ירושלים ממשיכים לתכנן את העיר פחות מתוך המחשבה על ירושלים שלנו, ויותר מתוך רצון לדפוק את התוכניות של אויבינו.

פעם באו שתי זונות אל המלך שלמה בירושלים ושתיהן טענו "הילד שלי". המלך הבחין בקלות בין האימא האוהבת שמעדיפה את טובת הילד ובין הזונה השכולה, טרופת הקנאה, שכל שאכפת לה הוא שגם לאחרת לא יהיה. את ירושלים בונים כבר שנים על פי הגישה השנייה. ייתכן שאכן הצלחנו לסכל את הסיכוי שתהיה לפלסטינים בירה בירושלים. ולנו תהיה?