ויוה לאס וגאס

חבורת גברים יוצאים למסיבת רווקים בלאס וגאס. זה סיפור לא חשוב ולא מעניין, שבלוני. לכן, מרבית הסיפור לא יעלה על הכתב, פשוט כי כבר סיפרו אותו בספרים, ובעיקר בסרטים ובתוכניות טלוויזיה. אי אפשר יהיה לספר טוב יותר ממה שכבר סיפרו.

        האם מה שקרה בווגאס אכן נשאר שם?

אבל כדאי לספר למה בכלל הגענו לווגאס. צמד החתונות הפיקטיביות הצפויות בקרוב וגם חתונתו האמיתית למדי של קוני העלו באחד הערבים בביתו של בני הפרסי את השאלה אם לא כדאי לעשות איזו מסיבת רווקים. לא אני העליתי את הרעיון לצאת לווגאס, אבל תמכתי בו מאוד.

השילוב של חזרתי הצפויה והפרידה הנוספת מאיימי (אחרי שהיא לא השיבה לי לטלפונים או להודעות אחרי פגישתנו המקרית ההיא, החלטתי חד צדדית על פרידה, בלי להודיע לה בעצם) והעובדה שמעולם לא הייתי בלאס וגאס גרמו לי להיות מתומכי הרעיון הנלהבים. למעשה, לא היו בכלל מתנגדים, כך שתמיכתי הנלהבת לא העלתה ולא הורידה.

איש לא היה שיכור או מסומם כשהרעיון עלה. היה רק דיון שבסופו החלטה כללית. רונן אחראי להזמין חדר במלון, וכולם יכולים להזמין את כל מי שעולה בדעתם. אם כן, כ-15 גברים ישראלים ששוכנים ברחבי אמריקה נאספו כשבוע וחצי אחר כך לסוף שבוע בלאס וגאס. את רובם ראיתי בפעם הראשונה, ולא טרחתי לזכור את שמותיהם, את יישובי מוצאם בישראל, את הערים שבהן הם גרים באמריקה, את עבודתם באמריקה או את מטרת בואם. הם עשו אותו הדבר לגביי.

דברים שקורים בלאס וגאס

כך או כך, הזמנו חדרים משותפים במלון בלאס וגאס, ונישיאן שמו – מלון דמוי ונציה, תעלות וקישוטי קירות. מעולם לא הייתי בוונציה, וכך גם כל שאר החבורה הישראלית – את זה כן ידעתי לגבי כולם.

לא כל כך חשוב מי השתכר, איך ומתי, מי אסף לחדרו את מי ומהיכן בעיר, גם לא אם מישהו שילם על הבחורה שהגיעה לחדרו או כמה זה עלה, ואפילו לא מי התעורר בחדר לא מוכר בפאתי העיר במלון שלשם שינוי לא מחקה שום דבר, אלא הוא מוטל אמריקאי סטנדרטי ומטה. אפילו לא חשוב מי הפסיד כמה כסף באיזה קזינו, באיזה משחק וכמה שתייה חינם הוא קיבל (כי שתייה חינם מקבלים כל עוד מהמרים). אפילו לא חשוב אם כמה מהאירועים האלו קרו לכמה מהמשתתפים באותו סוף שבוע. מה כן חשוב?

מה שחשוב הוא שכל האירועים הללו, לו היו מסופרים כאן לא היו מחדשים למי מכם דבר; יותר מזה – כל ניצני הסיפורים בפסקה הקודמת מעוררים אצל כל אחד ואחד מכם את יסודות ההבנה הברורה כיצד הם אמורים להיראות, מה תהיה התגובה של הנוכח בהם וכמה אלכוהול או סמים מסוג לשהו עשויים להיות מעורבים באירוע שכזה. זה מה שחשוב. זה והעובדה שפגשתי את לימור. " השיחה נסבה על העובדה שהאמריקאים חיקו בתכנון המלון הזה את העיר ונציה, ועתה הוונציאנים נעזרים בחיקוי האמריקאי כדי לרומם את עירם. ממש כמו ראפרים אתיופים בישראל, אמר רונן. אמריקה פשוט שולטת בעולם, מגדירה את העולם "

מי שעוסק במקצוע שבו עסקתי אני באמריקה, מכירה של מכונות הימורים, לא יכול באמת להתלהב מהימורים; לא מההתרגשות ולא מהסיכוי המפוקפק לזכייה. מה שכן, הימורים מזכים אותך באלכוהול חינם, ולכן כמה דולרים נשפכו מכסי אל מכונות הימורים מביכות למדי, רק כדי לקבל עוד ועוד שתייה חינם. אם כן, לאורך כל השהות בלאס וגאס לא הפסקתי לשתות, כמו כולם. לימור הופיעה אחרי שיחה ארוכה עם רונן (ובקבוק וויסקי שנגמר) על כך שמלון ונישיאן הולך ונבנה במקאו ועל כך שמלון כזה עומד להיבנות בוונציה. אגב, את הבקבוק הזה דווקא קנינו מכספנו שלנו.

מלון כזה אכן נבנה במקאו, אבל בוונציה טרם נבנה וטרם מוכר לי תכנון לבנייה של מלון שמחקה את העיר ונציה. אבל אז, בלי מחשב או סמארטפון, פשוט האמנתי לו, ולמה לא?

כך שהשיחה נסבה על העובדה שהאמריקאים חיקו את העיר ונציה ועתה הוונציאנים נעזרים בחיקוי האמריקאי כדי לרומם את עירם. ממש כמו ראפרים אתיופים בישראל, אמר רונן, או זה שלפנתרים השחורים הישראלים בכלל קוראים הפנתרים השחורים. אמריקה פשוט שולטת בעולם, מגדירה את העולם.

אבל, אמרתי אני, הרי אפילו בסרט "שועל בלול תרנגולות" מופיע כאילו כפר גלילי, אבל הוא דומה מאוד לכפר מזרח אירופי או לקולחוז. תמיד אנשים רוצים את מה שאין. למשל, את ירושלים שבחלומות, ולא את העיר המאובקת ורווית השווארמיות שבמציאות.

"מה הקשר?" אמר רונן בצדק, "אי אפשר לברוח מאמריקה. מה שקורה פה מגדיר את מה שקורה בכל מקום אחר. נגיד, כל תרבות הראפ שלא קשורה לישראל אבל לא מפסיקים לחקות אותה". נזכרתי בקפה האמריקאי במונגוליה - שקיות של קפה מוכן שדגל ארצות הברית מופיע עליהן וגם העיט האמריקאי, רק כי המילה "אמריקה" אמורה למכור, וגם בדוד מאמריקה, אפילו אם לפעמים מתברר שהוא בכלל יוסף שילוח מאיזה פרק ב'קרובים קרובים' ואין לו שקל פנוי. אבל נזכרתי גם בשירי ארץ ישראל הישנה והטובה שכולם באו מאימא רוסיה או תחום המושב. אבל זה זמן אחר, אמר רונן.

 
הוונישיאן. מלון אמריקאי שמעוצב כמו ונציה ונמכר לוונציה

לחקות את העולם כולו

לאס וגאס מחקה את כל העולם, כך שכל העולם באמריקה תוך כדי שאמריקה בכל העולם. פירמידה המייצגת איזה זיכרון מצרי-פרעוני מעוות, רחובות פריז במלון שמעליו מגדל אייפל, ונציה של החלומות במלון שבו אנחנו עכשיו סיימנו בקבוק וויסקי זול והתחלנו אחד נוסף בבריכה, כמובן, מוסתר בתרמוס. לא ידענו אם מאפשרים שם או לא, ולא רצינו לקבל תשובה שלילית.

ואז הגיעה לימור. לימור הופיעה צועדת מאחורי אחד מ-15 הישראלים. לא זכרתי איך קוראים לו, אבל הוא בא ממיאמי והיה נחמד יחסית לאדם שמתכנן לשכב בהמשך היום עם בחורה שפעם הייתי איתה ללילה, שקדמו לו חודשיים של המתנה, ומאז מדי פעם הבהבה במחשבותיי. חשבתי על דברים אלימים, אבל נשארתי לשכב בצל. כוס וויסקי עם קרח נחה לי על החזה ורונן מסביר ברקע שאי אפשר לא להתייחס לאמריקה היום, אי אפשר להתעלם מהשפה האנגלית, מהדולרים, מהסרטים האמריקאיים.

הוא הזכיר למשל את קטגוריות הסרטים השונות המבוססות על הקולנוע האמריקאי. אפילו בישראל סרטים ישראלים הם רק קטגוריה אחת. כשהאמריקאים הם שלל אפשרויות מגוונות, כולל אינדי לא מסחרי שלטענתו עוד יפיל את הוליווד, שלא ברור למה אני גר בה בכלל. לא טרחתי להשתיק אותו. קמתי ושפכתי את הוויסקי, מרוצה מכך שהכוס שנפלה היא כוס פלסטיק.

לימור אמרה שלום ראשונה. אני עדיין חשבתי על דברים אלימים בקשר לישראלי החייכן שלצדה. בסוף אמרתי שלום; הייתי צריך לקחת אותה ממנו. אז התחלתי לשאול אותה מה שלומה ומה היא עושה פה, בתקווה שזה ימשוך זמן ויאפשר לי משהו. היא אמרה ששלומה בסדר. היא פה עם חברות ובדיוק פגשה את הידיד שלה, שמגיע מהמקום שממנו היא באה בארץ, שאת שמו ציינה עתה ובעבר. לא זכרתי כלום. וויסקי ואמריקה מילאו לי את הראש.

אמרתי לה שאנחנו חייבים לדבר ושזה ממש חשוב, שאולי תבוא איתי עכשיו, יש לי עוד וויסקי בחדר ונשב ונדבר כל היום, כי יש על מה. פחות או יותר במילים האלו. רונן תיקן אותי ממקום שוכבו שם למטה שאין עוד וויסקי. הישראלי ציין בחיוך שהם בדיוק בדרך אל החדר שלו עצמו. הוא חשב שהוא מנצח, חשבתי כשהיא שאלה אותו אם זה בסדר שהיא תשב איתי לאיזה חצי שעה. לאן היה לו לברוח מהחיוך של עצמו? הוא אמר כן. כעונש לקחתי לרונן את בקבוק הוויסקי המלא כמעט שעמד לצדו ועליתי עם לימור אל החדר.

ככה זה כשלא זוכרים

התעוררתי בחדר חשוך. 14 ישראלים היו אז במסיבה אדירה, לטענתם לפחות, במלון הסיזר פאלס. הייתי לבוש באותו בגד ים, אדמומיות של עור שרוף בכמה מפינות גופי, טעם רע של אחרי השתכרות. לימור לא היתה שם. מבקבוק הוויסקי לא היה חסר הרבה יותר וויסקי מאשר היה חסר בו כשעלינו לחדר. מהרגע שנכנסנו לחדר ואמרתי לה שאני חייב לדבר איתה, לא זכרתי דבר.

הייתי צריך כוס קפה; הייתי צריך מקלחת; הייתי צריך להוציא את הטעם הנורא מהפה. רציתי למות. היה לי ברור שעשיתי טעויות גדולות. אולי לימור אפילו מבלה עכשיו עם הישראלי החייכן, אולי עם ישראלי אחר. מה היא בכלל עושה בלאס וגאס? לא ידעתי. אי הידיעה כיוונה אותי אל הימור על האפשרויות הגרועות ביותר בתור הסבירות ביותר שקרו. כל מי שמתעורר אחרי סשן שתייה בלי לזכור כיצד הסתיים הסשן שקדם לאובדן ההכרה – מומלץ שיניח שהיה לא טוב.

אחרי מקלחת החלטתי לצאת לרחוב ולמצוא את לימור או מישהי אחרת. אני חייב משהו, היה לי ברור. והמשהו הזה היה אלינור. בחורה. זה לפחות מה שהיה נראה לי, ולא קיבלתי עדות לכך שאיננה אישה. צבע עורה או המבטא שלה לא היו חשובים לי אז ולא חשובים עתה. היא אפילו אמרה שאלינור זה בגלל אלינור רוזוולט, שהיתה אישה חזקה. חשבתי שזה כי אני עייף או נראה נחמד, ובגלל זה אחרי שפגשה אותי ברחוב, הציעה שנעלה אליי לחדר. אבל היא שאלה אותי אם יש לי כסף. זו הייתה חוויה שחוו שמונה מתוך 15 ישראלים שבאו באותו סוף השבוע לעיר. חלקם שילמו.

שילמתי וגם נתתי טיפ, כי היה לא נעים שבעצם לא תפקדתי כל כך. אלוהים כמה שזה היה נורא, אמרתי בדיעבד, אבל שיקרתי; זה היה פשוט קצת מוזר ולא כל כך נעים. גם הייתי בהנגאובר. היא היתה נחמדה והכול. זה היה התפקיד שלה, אמר לי רונן יום אחרי כן והוסיף שעשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. הוא לא ידע שלא עשיתי כמעט שום דבר, כי לא סיפרתי לו. " בהליכות מזדמנות בהוליווד הייתי נכנס למועדון ומשלם 20-30-40 דולר רק כדי להיכנס לחצי שעה ולספר שקר לבחורה אקראית. בפאבים היו לי דמויות קבועות ודמויות אורח, בעבודה הייתי ג'ונסון לוי לגווניו השונים – פעם ישראלי, פעם פרסי, פעם אמריקאי "

בכל מקרה, בסוף היא הלכה, ואני הייתי מסוגל לשתות את שאר בקבוק הוויסקי, ולכן זה בדיוק מה שעשיתי. למה זכרתי את אלינור ולא את לימור? אולי כעונש על כל זה. אבל לא האמנתי ואינני מאמין בעונשים אלוהיים, אלא במנגנוני הגנה פסיכולוגיים עד פסיכולוגיסטיים. ולכן היה לי ברור שמה שקרה עם לימור היה גרוע בהרבה ממה שקרה עם אלינור. למעשה, זה לא היה נורא כל כך כמו שתיארתי לעצמי. פשוט הרגשתי צורך להפוך את זה לרע, כי המצפון הרך שלי דרש ממני להיות אדם שמצטער על דברים, במקום להיות הגבר שאולי הייתי יכול לנסות ולהיות.

לעזוב את לאס וגאס

בנסיעה חזרה ללוס אנג'לס שמעתי סיפורים על המסיבה בסיזר פאלס, אבל רובם היו שקרים והגזמות, כי כך ראוי שיהיו. רונן ישב מקדימה, ליד בני, והם דיברו על תוכניות לעתיד. ידעתי שצריך לשים תאריך על שובי לארץ. זה היה האלכוהול הנוטש את הגוף, הקפה הנוטש את הגוף גם הוא וכל החוויות והשקרים. ידעתי שאי אפשר להמשיך ולהישאר כאן. השקר יתפוס אותי שוב. כבר תפס.

בעת הליכות מזדמנות בהוליווד הייתי נכנס למועדון ומשלם 20-30-40 דולר רק כדי להיכנס לחצי שעה ולספר שקר לבחורה אקראית. בפאבים היו לי דמויות קבועות ודמויות אורח, בעבודה הייתי ג'ונסון לוי לגווניו השונים – פעם ישראלי, פעם פרסי, פעם אמריקאי מהדרום ופעם משהו אירופי כללי, אפילו אנגלי לעתים. בחנות עישון אחד בריברסייד הייתי סקוטי מההיילנד, לא יודע אפילו למה.

לא ידעתי מה קרה עם לימור, אבל ידעתי מה לא קרה. לא סיפרתי לה מה קורה איתי - מה אני עושה באמת. אולי שמעתי על מה שהיא עושה ושכחתי הכול; אולי סיפרתי משהו כללי על עבודתי ועיוותתי את כל הפרטים.

הכול הוא הוונישיאן, חשבתי במלודרמטיות. הכול חיקוי. אבל אני מסתובב ברחובות שאת חלק משמותיהם אני מכיר מהרגע שעמדתי על דעתי והייתי מסוגל לראות טלוויזיה. ילד שמבחינתו פרקליטי אל.איי הם הדרך שבה עורכי דין מתנהלים בכל מציאות שהיא, ילד שמבחינתו החיים באוניברסיטה נראים כמו סרטי קולג'ים, ילד שמבחינתו כל המלחמות הן וייטנאם. אבל לאט לאט המציאות מתנגשת עם כל זה.

חשבתי שאי אפשר יהיה לשאת את זה לאורך זמן. החתונות הפיקטיביות, העבודות הצדדיות והרווחיות האלו, השקרים, השמות הבדויים, כל זה. כל הוונישיאן, כל המקומות שאינם מה שהם. יוצא מהבירה האמיתית של הארץ הזאת, מלאס וגאס. זה גם מה שאמר רונן לבני.

אפשר היה לדבר על ציון ועל בבל, כאילו ישראל ואמריקה הן ייצוגיהן הנוכחיים, אבל זה לא היה לגמרי נכון. שום דבר כבר לא היה לגמרי נכון.

ולמה זה לא בדיוק נכון? כי זה לא באמת חשוב. כי הקירות באמריקה לא הרגישו לי אמיתיים כשהקשתי עליהם, וכך גם האוכל והאנשים והרחובות והבחורות והחוקים בעיקר. הכול היה חלול כשהקשתי עליו, הכול היה חלול כל הזמן.

אבל באמת, למה זה לא היה בדיוק נכון? כי הכול היה הבועה הקטנה שעשינו לנו שם. ישראלים באמריקה. מהגרים בארץ שאותה הפכו לבית זמני. גברים צעירים שמחפשים את המקום להצליח ומוצאים את הארץ שממנה בא הדוד מאמריקה. 15 גברים ישראלים הצליחו בסוף השבוע הזה לכבוש נתח מלאס וגאס ולחזור הביתה שלמים. כסף זרם מהם, כסף זרם אל חלקם. הם היו יכולים להרשות לעצמם את כל מה שעשו שם. הם ניצחו, אנחנו ניצחנו. אחת-אחת לנו, חשבתי כשהצלחתי בסוף להירדם, כשרונן ובני הפסיקו לדבר ולי כבר לא היה על מה לחשוב.