כבר היה לי ברור שאעזוב, ולכן, העובדה שבחנות המים שאליה הגעתי לא היתה מכונת ההימורים שהנחתי שם שבועיים קודם לכן (מריה אמרה לי שהמשטרה החרימה אותה) היא לא באמת מה שגרם לי לומר לבני שהחלטתי לעזוב; זה סתם יצא באותו הזמן. ניסיתי להסביר לו את זה ואמרתי לו שכל הזמן שלי כאן לא ראיתי אבק, ובגלל זה אני לא מאמין שאמריקה באמת קיימת.
זו לא מציאות כל זמן שאין טיפה של אבק
הוא לא ירד לסוף דעתי כי לא ניסה וגם כי זה נשמע לו טיפשי ומופרך. גם לא הייתי הישראלי הראשון שבא והולך.
ניסיתי להגיד לו שזה כמו הכמיהה לירושלים שמפעילה שלוש דתות, אבל אל ירושלים כרעיון, לא כמציאות, ושאני חושב שאין אמריקה במציאות אלא רק בתור רעיון, ולכן אני לא יכול להישאר פה יותר. הוא אמר שאני מפריע לו לעשן ושאספר לו מה קרה עם לימור ועם הזונה. אמרתי שקראו לה אלינור ושאני לא זוכר מה קרה עם לימור. הוא אמר שאני הזוי והעביר אליי את הסיגריה.
ישראלים הם לא לבנים
רונן נעצר יומיים אחר כך. הוא אסף כסף ממכונה בדרום-מזרח לוס אנג'לס, וג'ונתן ליוינגסטון השוטר עצר אותו. הוא רעד כולו כשבני פגש אותו, אבל יומיים אחרי זה הוא היה מחוץ לכל העניין, ואיכשהו, לא הגישו אפילו תלונה. הוא סיפר על ג'ונתן ליוינגסטון השוטר וסיפר שלא אהב את הספר על השחף בעל אותו השם. ספר לאשכנזיות עם סנדלים, אמר.
בני הפרסי אמר שהכול בסדר. היתה אי הבנה, וזה אפילו לא קשור למכונות. רונן נסע במהירות מופרזת, ומרוב לחץ, סיבך את עצמו. כנראה זה היה נכון, אבל בני הצהוב אמר באותה השיחה ממש שזה לא משנה ושהקירות מתחילים להיסגר עליהם.
אי אמון החל להיות דייר קבע בלבם של הישראלים העוסקים במקצוע. הרשימות שבהן מצוינים כל הלוקיישנים של מכונות ההימורים היו רשימות אפלות שהיו עלולות להפיל רשתות שלמות של מקומות עבודה שפרנסו עשרות ישראלים ומאות אמריקאים. מרביתם לא לבנים.
לבנים בדרך כלל לא שמו את המכונה אצלם. לבנים הם שומרי חוק, ובעיקר פחדנים מטבעם - לא האנשים שיחפשו את הסדקים במערכת שהם עצמם בנו. ישראלים הם לא לבנים.
היה חשש שלרונן היתה רשימה כזו. בני הצהוב אמר שהרעיון היה להפוך למשת"פ של המשטרה אם עוצרים אותך. רעיון מופרך, כמובן. בני הצהוב אמר שאי אפשר לדעת, אבל מומלץ להניח שרונן מסר את הרשימה לשוטרים, ולכן שחררו אותו. בני הפרסי אמר לו שהוא טועה. שחררו את רונן כי הוא עצמו נעזר בבן דוד פרסי רחוק שעובד במשטרת לוס אנג'לס. הוא הוסיף שלהניח שרונן מסר את הרשימה יגרום לו לפטר את רונן וכך לגרום לרונן למסור את הרשימה באמת. חוץ מזה, הוא אמר, אתה יודע כמה זה יעלה לפנות את כל המכונות? כמה כסף נפסיד? חוץ מזה, הוא הוסיף, מאיפה אתה בכלל יודע שיש לרונן רשימה?
הרשימה היתה בגדר שמועה, אבל בדיעבד, התברר שאכן היתה. הוא סיפר לי עליה כמה שנים אחר כך, כשנפגשנו לקפה במרכז מסחרי בפתח תקוה, שהגענו אליו שנינו בטעות. עד אז הוא רק דאג לפזר רמזים.
שבוע אחר כך רונן החליט לעבור למובינג, בעצת אלון. אלון אמר לו שאמנם גם כאן וגם כאן מרמים, אבל מובינג לפחות לא יכניס אותך לכלא. הוא נתן התרעה לבני והתחיל לחפש עבודה במובינג. היה לי ברור שאני צריך להחליט החלטות וליישם אותן.
איפה הכסף?
לימור אמרה לי שכדאי שאשאר. זה היה בלילה לפני שהתכוונתי להודיע לבני על עזיבתי הקרובה. היא אמרה שתמיד צריך לחפש את הכסף, שתמיד צריך להיות איפה שנוח ושתמיד צריך להיות איפה שבינתיים אתה מצליח. היא לא ידעה במה אני עובד ולא על הרשימות הפוטנציאליות, על המעצר של רונן או על כל השיחות, או על כל דבר אחר שיש לו ממשות או משמעות.
היא הגיעה במקרה, כשישבתי עם אלון בקפה ארומה בוואלי. שבועיים אחרי לאס וגאס הייתי בודד ואמרתי לאלון שכל אחת כאן יכולה להיות איזו חברה לרגע, אפילו היא, אמרתי והצבעתי באקראיות על לימור.
"מה את עושה כאן?", שאלתי כשניגשתי אליה.
"מה אתה עושה כאן? חשבתי שעכשיו אתה עובד בניו ג'רזי במשהו שקשור למכוניות", אמרה, משום מה.
"מה?".
"זה מה שאמרת כשהיינו בלאס וגאס. שאתה גר בניו ג'רזי". לא ידעתי מה עוד אמרתי בלאס וגאס. אמרתי שכנראה היתה אי הבנה.
בהמשך הזמנתי אותה לכוס בירה, והיא הסכימה. כשנפגשנו, שאלתי אותה מה היא עושה כאן. היא אמרה לי לא פעם, אז מזמן, שהיא שונאת את העיר. היא סיפרה שהגיעה לכאן כי יש כאן עגלות שמוכרות מיישרי שיער שדווקא הולכים עכשיו חזק, וחוץ מזה, היא גרה אצל חברה שחולמת להיות שחקנית וגרה בוואלי. החברה עוד לא הופיעה בשום מקום, "אבל היא חולמת להיות שחקנית", לימור אמרה. הייתי אמור להתרגש, אבל שכניי כולם חולמים להיות שחקנים. " בני הפרסי אמר שהכול בסדר. היתה אי הבנה, וזה אפילו לא קשור למכונות. רונן נסע במהירות מופרזת, ומרוב לחץ סיבך את עצמו. כנראה זה היה נכון. אבל בני הצהוב אמר באותה השיחה ממש שזה לא משנה ושהקירות מתחילים להיסגר עליהם "
היא שאלה למה הייתי מוזר בלאס וגאס. הרגשתי מספיק נוח להודות שהייתי שיכור. היא צחקה, החזיקה לי את היד ואמרה שלפעמים חשבה עליי. היא אמרה עוד דבר נחמד שלא שמעתי בגלל הרעש, אבל הוא נראה נחמד על פניה המדברות.
סיפרתי שמחר אני מתכוון לספר לבני שאני עוזב ולעשות זאת די בקרוב. גם לקנות כרטיס. היא היתה הראשונה ששמעה על זה – מישהו היה חייב לשמוע על זה. גם סיפרתי שחסכתי כסף בעבודה ושזה הולך טוב. "אז תישאר", היא אמרה, "אם יש כאן כסף, תישאר. מה תעשה בארץ? אין שם כסף, אין שם אפשרויות."
לא ידעתי אם זו דעתה האמיתית או ניסיון להשאיר אותי לידה. אמרתי שאין לי כאן אפשרויות אמיתיות; רק כסף, רק לעשות עוד כסף. היא שאלה אותי מה רע בזה, ולא הצלחתי להסביר. הצעתי שניסע אליי לדירה, והיא אמרה שזה לא מתאים.
"למה?".
"פשוט לא מתאים", היא אמרה בחיוך.
"למה לא מתאים?".
"זה פשוט קצת לחוץ לי לפגוש אותך ככה פתאום. זה בסדר?".
אמרתי לה שזה בסדר גמור. הזמנתי חשבון והסעתי אותה אל בית חברתה שרוצה להיות שחקנית. השארתי אותה שם. נסעתי טעון וכועס, מריח סיגריות מהחולצה ורוצה לעשן עוד.
פחות מחצי שעה אחר כך עמדתי מחוץ לדירתי בהוליווד, מעשן מול הבריכה, בחוץ. לא היה איש בשעה הזאת בחוץ. הייתי מלא זעם על לימור, שסירבה לי גם הפעם. לא מצאתי לזה שום הצדקה. לא מצאתי לשום דבר כל הצדקה. אמריקה היתה שומקום ללא אבק. אפר מהסיגריה השנייה נפל אל האין שבחצר, לא הופך לאבק. רציתי להרגיש איזה רגש. לא ידעתי איך לעשות זאת. עישנתי עוד סיגריה והחלטתי שאחרי שאחזור לארץ, אנסה להפסיק לעשן.
Model.Data.ShopItem : 0
6
