אגף משאבי אנוש

הקניון איננו ההפך מן השוק; הוא שלילתו. השוק איננו אלא היישום הברור ביותר של החברה האנושית: הפתיחות, מגוון המוצרים והמגוון האנושי, האפשרות לבחור ממי לקנות, הצעקות, הריחות המתערבבים, זיעת האנשים, צעקות המוכרים והלקוחות, ויותר מכול, ההתמקחות הקדושה. המשא ומתן שבין שני אנשים שהוא-הוא תמצית האנושיות. המוצר הנרכש איננו אלא תירוץ.


מה מסתתר מאחורי מסך הצביעות האמריקאי?

השוק, אם כך, איננו אלא ייצוג של האנושיות, של החברה האנושית כמו שהיא כיום ובמאות השנים האחרונות, לכל הפחות; מקום שבו אינך יכול לברוח, ככל שתרצה, מאינטראקציות אנושיות, טובות ורעות; מקום שבו תפסיד בכל יום במשא ומתן לפחות כמה פעמים, וגם הניצחון יהיה קטן ומעורר גיחוך; מקום שבו אתה נפגש עם האדם כצרכן בצורתו הגולמית ביותר, ולכן, בעולמנו, אתה נפגש עם האדם בצורתו הגולמית. השוק הוא המקום שבו ישנה המכירה, ישנו הצרכן והמוכר, אך ישנו גם המגע האנושי, כנתון קיים, הכרחי ובלתי נמנע.

בקניון אין ריחות

אך המגע האנושי מפחיד. הריחות, הזיעה, החיכוך, הדחיפות, הצעקות, המחיר. אך יותר מכול, המשא ומתן – הוא המפחיד מכול. במשא ומתן מתחוור לאדם שהמוכר שמולו גם הוא אדם, שאיננו רק בעל תפקיד חסר רגשות, אלא אדם כמותו, בעל יכולת להשפיע על הלקוח, וגם ללקוח ישנה היכולת להשפיע על המוכר כלכלית, אך חשוב יותר, רגשית. המשא ומתן מפחיד משום שכבר איננו רק מפגש של לקוח ומוכר, אלא הוא גם מפגשם של שני אנשים. ההכרה באדם האחר והאחריות כלפיו הן קשות מנשוא. לכן הומצא הקניון.

הגדרה מדויקת לקניון תהיה הבריחה מהשוק. בקניון אין דחיפות, אין צעקות, יש גג. כל החנויות ידועות ומוכרות, הן כולן חנויות שכבר ראית כמותן ואותן בכל כך הרבה הזדמנויות, אין זיעה, יש מיזוג אוויר, אין ריחות, מוזיקת מעליות מתנגנת ברקע. באמריקה בקניון ידאגו לשירותים נקיים ועגלות ומשחקייה לילדים ואנשי ביטחון ומודיעין יעילים ואדיבים שפניהם רציניות. בקניון ידאגו לפתרון לכל בעיה שעלולה לגרום לך לטרדה, ולכן לאכפתיות. " בקניון לא קיים משא ומתן. כל המחירים וכל המבצעים נקבעו על ידי הכוחות העליונים שלאיש אין יכולת להבינם באמת או לגעת בהם. לעתים יקבל המוכר את החירות לתת הנחה קטנטנה, אך גם היא תהיה כזו שבאישור המנהל "

החשוב מכול הוא שבקניון אין התמקחויות; בקניון לא קיים משא ומתן. בקניון כל המחירים וכל המבצעים נקבעו על ידי הכוחות העליונים של המשק, שלאיש אין יכולת להבינם באמת או לגעת בהם. לעתים יקבל המוכר את החירות לתת הנחה קטנטנה, אך גם היא תהיה כזו שבאישור המנהל, והמנהל קיבל את סמכותו לאישור מאותה יד נעלמה השולטת בחיינו אלו. הקניון איננו אלא שקר, וכשם שהשקר איננו ההפך מהאמת אלא הבריחה ממנה, כך הקניון איננו אלא הבריחה מהשוק.

ידידי, אדוויל

אל המקום הזה הגענו, למכירת הכריות, שאיננה אלא התמקחות אחת ארוכה ומייגעת שתכליתה אחת, פשוטה וברורה. רווח כספי. אבל זה גם, בעצם, המקום שבו מופיע המגע האנושי בקניון. מגע מעוות, מעוקר, קצר, שקרי וקר, אך מגע אנושי. לטוב ולרע, אנחנו המגע האנושי של הקניון.

תאי גופי, שהתחלפו בתקופה הזאת, כבר עשויים בחלקם מחומרי הקניון; גופי כבר עשוי שקר.

רק כדי להישאר ער פתחתי את היום באספרסו משולש וחתיכת בראוני. אני קורא לעצמי ג'ונסון בסטארבקס. נמאס לי שהם מסתבכים עם השמות הכנעניים. אבל עכשיו הם התחילו לכתוב ג'וזף במקום ג'ונסון. כנראה אין תקווה ואין תקנה.

הקפה יעיל, הבראוניז גם כן. אני נהיה מכור ומשמין, אבל אין מה לעשות, קשה לעמוד על הרגליים כל הזמן. אני צורך קפאין וסוכר, במנות הולכות וגדלות, וכשאני שוב עייף, אני צורך עוד קפאין ועוד סוכר.

את הסיגריה הראשונה אני מעשן עם האספרסו הכפול הקבוע בסביבות 11:00 או 12:00, אז אני לרוב מרגיש התעוררות, מלווה בכאב ראש קל. אחר הצהריים מגיע עוד אספרסו כפול אחד לפחות ועוד קולה או שתיים ביום, עדיין דיאט, מלוות בעוגיות של מייסיס פילדס, בראוניז מסטארבקס, סוכריות, חטיפי שוקולד ומכל הבא ליד המכיל סוכר.

אני לוקח לפחות שני אדוויל בכל יום, מגיע עם הקופסה לעבודה, ובצהריים, מעט אחרי הקפה והסיגריה הראשונה, הראש מתחיל לכאוב. לא יהיה לי הכוח לנסות להתחיל להתמודד עם זה. עוד כדור אחד לפחות לפני השינה, אין ברירה, רק עד אחרי חג המולד. הכסף כבר יכסה את הכול. הכסף, הוא כבר יהיה שווה את הכול.

למוכרים בלבד

"זו לא צביעות", אמר תומר, "זה פשוט אנשים שנחמדים אליך, שמתנהגים אליך בנימוס".

" אבל זו בדיוק הצביעות", אמרתי, "אנשים, כשהם לא אומרים לך את האמת, זו צביעות, זה שקר".

 "אז מה אתה רוצה? שיקללו אותך, כמו בארץ? שירקו לך על האוטו?".

 "אבל זו לא אמת", אמרתי, "תראה, הוא אפילו לא מעז להגיד לי שהוא לא רוצה לקנות". סימנתי בראשי על האמריקאי שהלך ממני הרגע. "לי? מי אני בכלל? סתם איש מכירות, עובד בעבודה שחורה בקניון מחורבן. מי אני בכלל שהוא יטרח לשקר לי?", חשבתי רגע, "חוץ מזה, לי אף פעם אף אחד לא ירק על האוטו", אמרתי בכנות, מה גם שמעולם לא היה לי רכב משלי.

"אתה מבין", הוא אמר, "הנימוס שלהם כאן זה הכבוד שלהם אליך, גם לאיש המכירות, גם למלצר. תראה מלצר בארץ, או שירות לקוחות בארץ...".

"מה כבוד?", קטעתי אותו בחוסר נימוס, "אתה לא מבין שזה ממש לא כבוד? כבוד זה כשמישהו אומר לך את האמת; אז הוא מכבד אותך. כשמישהו משקר, כשהוא מנומס, כשהוא צבוע, זה ממש לא כבוד", קשקשתי.

"אבל  זה העניין", הוא התחיל לחזור על עצמו, "בארץ כולם כאילו ישרים, אז מישהו יכול לבוא אליך ולהגיד לך שהוא לא סובל אותך. מה טוב בזה? עדיף שיהיו נחמדים אליך, שישאלו אותך מה שלומך. למה לא?".

"גם בארץ הם שואלים אותך מה שלומך, ולא מעניינת אותם התשובה, וגם כאן - תענה למישהו שאתה מרגיש רע, והוא אפילו לא ישאל אותך מה קרה, וגם אם כן, התשובה לא תעניין אותו. הם שואלים אותך כדי שתענה שהכול בסדר. ומי היחידים שמעניין אותם מה שלומך? אלה שרוצים למכור לך. כמו מה שאנחנו עושים".

 "אז איך אתה בכלל בא בטענות אם אתה עושה אותו הדבר?", שאל מרוצה.

"אני ממש לא עושה את אותו הדבר, אני רק מנסה למכור להם. הם חיים ככה. זה ההבדל. מי שמנסה למכור, פשוט עובד, מי שמשקר לי, חי ככה. אני חותם לך שככה הם חיים כולם".

 "אבל אתה מודה שיש את זה גם בארץ".

 "ברור שכן, אנחנו מתקדמים אליהם בצעדי ענק, שלא לדבר על זה שזה נמצא בכל מקום, הצביעות הזאת, אבל כאן, כאן זה הכי גדול. הם, למי הם משקרים? לאיזה איש מכירות מסכן שלא יעלה ולא יוריד דבר אם דעתו עליהם תהיה כזו או אחרת. הם חבורה של נמושות, ואני לא סתם משתמש במילה הזאת".

הלקוח שעשה טובה

 תומר, שותפי לחדר וליום העבודה הזה, רצה להיות אמריקאי ואהב את הקניונים ואת האמריקאים, אהב מאוד. לא יודע למה הוא לא עשה צבא, וגם לא התעניינתי. אבל זה מה שאפשר לו להגיע בגיל 20 לאמריקה, ועוד עם דרכון אמריקאי. לא הבנתי למה הוא עובד איתנו, לא הבנתי למה ולאן הוא עזב וחזר אחרי שבוע וחצי. אבל הוא היה עדין, מנומס וחביב, כך שהוא לא הפריע ולא העיק.

היה לו קשה, קשה מאוד. כשדיבר על ישראלים, היה קולו רווי שנאה ולעג. הישראלים היו כולם קופים חסרי תרבות ושעירים, הם היו חוצפנים שמקללים אותך סתם כך, שיפגעו בך בכל הזדמנות, שיעבדו עליך בכל הזדמנות; הישראלים הם תחמנים, מאעכרים, חסרי מצפון, חסרי תרבות, טיפשים, אלימים, שעירים, מזיעים ורעים, רעים מאוד. תומר המשיך למצוא עוד ועוד הוכחות לדעתו זו. " 'הנימוס שלהם כאן זה הכבוד שלהם אליך, גם לאיש המכירות, גם למלצר. תראה מלצר בארץ, או שירות לקוחות בארץ...'. 'מה כבוד?'', קטעתי אותו בחוסר נימוס, 'אתה לא מבין שזה ממש לא כבוד? כבוד זה כשמישהו אומר לך את האמת' "

אבל בעצם, הנה תומר תופס איזו סינית ומנסה למכור לה במחיר כמה שיותר גבוהה, והנה, לפני כמה ימים תומר אומר לרלי "נשים מזרחיות ממש דוחות אותי", ומתפלא שהיא צועקת עליו כשסך הכול, כך הוא אומר, הוא מדבר איתה בכיף, או כשהוא מקבל גערות מרועי, אחרי שאמר שמי שמגיע לא מגולח לעבודה צריך לפטר אותו במקום.

בינתיים, כאמור,  תומר תפס מישהי והתחיל לתת את הספיץ', עם תנועות ידיים מתנצלות, קצרות אך מתארכות, חוזרות לפני שבאות. היא הלכה. תוך כדי שהוא נותן את הספיץ', אני מנסה לעצור לקוחות, אבל היום הזה באמת כבר די מת.

השעה כבר 2:40, ובקופה 40 דולר מכירות - 30 מתוכם של תומר, עשרה שלי. שוב מכרתי "הרב", כרית קטנה ממולאת עשבים. כן, יש את כל ההשפעות של הגדולה, "אז למה לא לקנות לפחות את זה, נעשה לך מחיר טוב", אמרתי לבחור שעצר ושמע את הספיץ' שלי. הוא קנה, עשה לי טובה.

ה-200 עוד רחוקים

בשעה הזאת, עם כזאת כמות של כסף בקופה, לא היה מנוס מלקחת הפסקת קפה וסיגריה. אספתי את הכאמל לייט והמצית והלכתי לכיוון סטארבקס לקנות אספרסו כפול. כמה כסף עשינו? כמה עוד צריך לעשות? אני יודע שאנחנו רחוקים מהיעד. הסיגריה הנוכחית והריכוז באחיזתה מפריעים לזיכרוני. מבטים פוגשים את מעשיי ומבטיי פוגשים בעכברי הקניון, תקוותי מתמוססות ומתנפצות האחת באחרת ובאותו הדבר ששמו, כמדומני, הוא המציאות.

הניקוטין והקפאין מסייעים לי לאסוף כוחות ולחזור אל המלחמה העצלה, אל העגלה הממוזגת ואל תומר הנעים והמנומס. חוזר כדי למצוא את תומר משוחח עם נטלי, שמכרה לידנו את תוכנת לימוד השפות של רוזטה סטון. נראה שתומר נהנה מהשיחה. כשהוא דיבר עם אמריקאים, תמיד נראה שנהנה; כשהוא דיבר עם ישראלים, לרוב נראה סובל.

בינתיים אני לוגם באיטיות את חצי כוס הקרטון המלאה מסטארבקס, מחמם במיקרו את הבק-בלט, חגורת הגב, ומניח אותה על גבי הדואב משעות וימים ארוכים אלו של עמידה, ומביט בתוך כך בלקוחות הפוטנציאליים חולפים על פניי ללא שוב.

תומר עוזב את נטלי, רגע לפני שהיא עוזבת אותו כדי להסביר למישהו, הסבר ארוך מאוד, על תוכנת לימוד השפות. "הנה, תראה כמה שהיא נחמדה, שאלה אותי מה קורה איתי, הראתה לי שאכפת לה, לישראלים לא אכפת, אתמול כשעבדתי עם רלי היא רק צעקה עליי, אפילו בדרך חזרה לא דיברתי איתה".

הייתי יכול להגיד לו כל מיני דברים, אבל העדפתי לא להגיד כלום. סיימתי את הקפה וקמתי לנסות למכור. הקפה משכיח את כאבי האתמול כדי לפתוח פתח אל תקוות היום שעלו כבר בליל אמש, כפי שהומלץ בעבר.

בסופו של יום, בספירת הקופה, מתברר שהתוצאה רחוקה מלהשביע רצון. כדי לא לצאת בהפסד מיום עבודה, צריך למכור כל אחד לפחות ב-200 דולר. אבל ה-200 רחוקים מאוד, ובנסיעה חזרה הסוכר והקפאין מהיום ירדו ולא הותירו בי טיפת אנרגיה זמינה. רק מבט עצוב אל שמשה רדופת אדים.