לכל זמן: עת ספוד - ועת רקוד

לכל זמן

נעמה קלמן //
21.9.08
לכל זמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
לכל זמן: עת ספוד - ועת רקוד
מול המוות והכאב מזמינה אותנו הרב נעמה קלמן לקום ולרקוד. להתרומם מחווית האובדן דרך התנועה הסוחפת המחזירה אותנו לגוף, לנשימה, לעצם החיים. לא לוותר ולא להתייאש, אלא לקום על הרגליים ולפצוח בצעד תימני או בהורה סוערת.

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות טו, כ).  

 

הריקוד הראשון במסורת שלנו מיוחס לנשים. משה הודה במילים, מרים והנשים במילים ובריקודים. ריקוד מבטא את היכולת שלנו לנוע ולהעז ליצור עם הגוף. הוא ביטוי גופני לעוצמות הנפש, כלי להשתחרר, המוציא אותנו מהקבוע, המקובע והבטוח.

 

לפי קהלת הריקוד הוא הניגוד לצער, לאבל - "עת ספוד ועת רקוד", ובתהילים כתוב: "הפכת מספדי למחול לי" (תהלים ל, יב). אנו שייכים למסורת שאינה מקדשת את הסבל והעצב ואינה שוקעת עימם. אנחנו ממשיכי מסורת הטוענת שכאב, עצב ואובדן הם חלק מהחיים, ועלינו לשאת אותם ולבנות ולהיבנות מחדש. אנחנו יושבים 'שבעה' ונושאים את האובדן וגם מקבלים את הנחמה, כשישיבה היא ההפך מריקוד. במנהגי האבל נהוג להימנע מלהגיע למסיבות הקשורות לשמחות. אפשר להגיע לטקסים עצמם, אולם בזמן הריקודים והמוסיקה לא נהוג להשתתף. 


לעבוד בשמחה

כשבנות ישראל יצאו ממצרים בחיפזון הן לקחו את התופים שלהן. הדימוי של דורות של נשים שהיו אורזות פמוטים כ"אביזר חובה" הוא דימוי החרוט בזיכרון הקולקטיבי שלנו. ייתכן שדורות של נשים לא עזבו את ביתן גם בלי תופים. הכלי הזה ליווה את הריקוד שאולי היה פולחן של נשים. המסורת הפולחנית שעברה מדור לדור היא המסורת גברית ואין לנו מספיק ראיות על טקסי נשים. הייתי רוצה להאמין שהנשים רקדו ושרו לצד הגברים  ואפילו קיימו טקסים ייחודיים להן שנעלמו עם הזמן. אולי תיאור יציאת מצרים הוא שריד א-היסטורי.

 

יהודים רקדו במשך כל הדורות, בטקסים ובשמחות, כל עדה לפי סגנונה, אולם הדימויים של הריקוד היהודי הם גבריים: הריקוד החסידי, הדולה והזורנה הכורדי. הריקוד החסידי הוא כלי "לעבוד את ה' בשמחה" עם הניגון, במעגלים של חסידים שנעו באיטיות בלי להזיז את הגוף ממש, וכל חסיד יכול להצטרף למעגל כזה. הריקוד הכורדי הציב את הגברים במעגל לצלילי קצב חזק ומרומם.

 

 ryqvd_btb2
 

 

 ryqvd_btb3
 


הציונות החזירה אותנו למעגל הריקודים. ה'הורה' הפכה סמל לתחייה של תרבות שלימה. המחול הישראלי הצליח לשלב הרבה מן התרבויות היהודיות, כששאב מן הריקוד הרוסי, הרומני, החסידי, המזרח-אירופאי, התימני, הדבקות הערביות ועוד, אך יותר מכל המחול הישראלי יצר סגנון צעיר, רענן, מלא אנרגיה וחיים. "שיבולת בשדה", "הרועה הקטנה", "הורה ממטרה" ועוד הם ריקודי הקאנון הישראלי, המלאים חיות.

 

לתפוס את השמים

בנעוריי הרביתי לרקוד ריקודי עם ישראליים בעיר הולדתי ניו יורק, והופעתי עם להקות צעירות. ריקודים אלה העלו אותי ארצה בשנת 1976, ולמרבה הפלא כאן הפסקתי לרקוד והצטרפתי לשורות העשייה החברתית הממשית: עבודה קהילתית, חינוכית ודתית. "עת רקוד" הפך עבורי לצו חברתי: עלייך לפעול, להשתרש, לחיות את ההווה ולבנות את העתיד. הריקוד הוא סמל לחידוש והוא אמור לחולל שינוי, להוביל תנועה, להשתחרר מהקיפאון, כך שנשארתי רקדנית בנפשי גם אם לא בגופי.

 

 zvg_rvqd
 


ההורה הפשוטה אמנם ירדה מן הבמה ונותרה שייכת לימי העצמאות ולטקסים ממלכתיים, אולם דווקא ריקודי השמחה פשטו בכל העולם, ואפילו בחתונות לא יהודיות בארה"ב כבר מקובל לשאת את החתן והכלה על כיסאות לצלילי מוסיקת כליזמרים. לא הפסקנו לרקוד, הפסקנו להבין שהריקוד הוא מרד. אסור לוותר ואסור להתייאש, יש לקום על הרגליים ולרקוד, ואם לא ממש לקום, אז לתת לנשמה לדלג ולקפוץ. עלינו להרעיד את המוסכמות המקובלות, להרים רגל ויד ורגל ויד ולנוע. להתאמץ לתפוס את השמים, אך לא לוותר על הארץ. 

*

נעמה קלמן נולדה בנו יורק ועלתה לישראל ב-1976. משמשת כסגנית דיקן ההיברו יוניון קולג' בירושלים. ב-1992 היא הוסמכה כרב והפכה לאשה הראשונה שהוסמכה כרב בישראל. בעברה שימשה שליחה במחנות קיץ אמריקאיים בתפקיד "ראש ריקוד"
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: עיתים