לכל זמן: עת לרחוק מחבק

לכל זמן

עידו חברוני //
2.3.14
לכל זמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
לכל זמן: עת לרחוק מחבק
החיבוק עשוי לבלוע את האחר ולטשטש את זהותו. לפני שרצים לחבק מישהו, כדאי לכבד אותו. עידו חברוני

עולם של חיבוק. לעתים נדמה שבכל קרן רחוב אורב לך מחבק סדרתי: ברסלבר שרוצה לסחוב אותך לאומן בראש השנה; פעיל שלום שהחליף את זקן הספירה שמעטר את פניך בזקן של חמאסניק (הוא לא כל כך טועה - ככלות הכל, שניכם גרים באזור רמאללה); מתנחל שהמשקפיים הסגולים שלך מעוררים בו חשק עז לעשות לך "פנים אל פנים"; מחבק עצים שסבור בטעות שהחולצה החומה שלך היא גזע של אקליפטוס; או סתם חבר ותיק מהמסייעת, שמלבד חיבוק דוב יעניק לך גם נשיקה מצלצלת על כל לחי. נראה כי בעוד רגע ילכוד אותנו העולם בחיבוק אחד גדול, וכולנו - משפחה אחת גדולה ומאושרת - נתמוסס לעיסה דביקה של "ביחד".

 

ובכן, בעולם כזה בחרתי דווקא בצד השולל של קהלת, "עת לרחוק מחבק". ולא שחיבוק הוא דבר שלילי, אלא שלפעמים הוא עלול להפוך לבליעה, לביטוי של אהבה חונקת, לטשטוש של זהויות והבחנות.

 

נראה לי שבנקודה הזו מטפל קהלת דרך העיצוב הייחודי של הפסוקים שבהם עוסק הפרויקט הנוכחי. את המבנה הבסיסי של פסוקי "עת... ועת..." ניתן לראות כביטוי למתחים הניגודיים המרכיבים את העולם. בכל שורה מציב הפרק שני צדדים דיכוטומיים: חיים ומוות, אהבה ושנאה, מלחמה ושלום. בקריאה כזאת, תתפרש הקביעה "עת לחבוק" כמוסבת על עניינים מסוימים, ו"עת לרחוק מחבק" כמוסבת על עניינים אחרים. אולם ניתן לקרוא את היחס בין שני צדי הפסוק כדיאלוגי, כמכונן מערכת של השלמה הדדית בין שני הקצוות. קריאה כזו תיאלץ אותנו ליישם את שתי הקביעות המנוגדות על נושא אחד.

 

khybvq_qbvtsty_byr_htyqh1

אני - אני, את - את

 

אם ביחסי קרבה-ריחוק עסקינן, הטוב ביותר הוא להתחיל בבית, במערכת היחסים הזוגית שמכוננת המסורת היהודית. חובת החיבוק - הברורה מאליה, בוודאי בעולם פרו-רומנטי כשלנו - מעוגנת בהלכה: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". יחד איתה מעוגנת גם חובת הריחוק בזמן הנידה. חובה זו, שהיא, באופן טבעי, הצד הפחות אהוד של העסקה, מקבלת משמעות מיוחדת מתוך המבט שמעצבים פסוקי קהלת.

 

ראשיתו של הזוג האנושי בריחוק, בניכור המוחלט שבין שני זרים. היכן שהוא על ציר הזמן, ברגע קסום אחד, מתחיל תהליך של התקרבות, נוצרת תנועה לקראת חיבוק. שני הזרים לומדים להכיר אחד את עולמו האינטימי של השני ומממשים את קרבתם ביחסי אישות, ברגעים מיוחדים שבהם הם עשויים לחוות את השניים כאחד.

 

אולם תחושת ה"אחד" היא זמנית. ראשית, מפני שאי אפשר "להקיף אישה/ שלוש מאות שישים וחמש מעלות/ תמיד נשאר לה סדק דרכו/ היא יכולה פתאום להתגלות". תחושת האחדות היא גילוי, היא סיכוי, היא רמז לאפשרות קיומית אחרת, אך זו לא המציאות. בעת החיבוק אנו מתוודעים לעולם שבו אין מחיצות בין איש לרעהו ובין אדם לעולם. זהו נס. ותודה לאל על הנסים. אולם במציאות אני - אני, ואת - את. וטוב שכך. מפני שבטרם נהיה לאחד, כדאי שנחדד את המיוחד שבכל אחד מאיתנו. מפני שבמציאות שלנו, חיים בחוויית אחדות מתמשכת משמעם, כמעט תמיד, מחיקת אישיותו של אחד מבני הזוג לטובת האחר.

 

יתרה מכך: הזהירות ממחיקת הזהות הנפרדת של בן הזוג היא גם תקווה לגאולת העצמי. רק אם אני - אני (מפני שאני - אני), ובעיקר את - את (מפני שאת - את), יש ל"אני" סיכוי להתפתח. העצמאות הסובייקטיבית של בת זוגי מעניקה לי סיכוי להיחלץ מהעצמי, נותנת לי נקודה ארכימדית שבעזרתה אני יכול למנף את עצמי מעולמי הצר. כאשר מכבד בן הזוג את עולמו של השני, הרי שהוא עומד תמיד לנגד ה"אחר". ומכיוון שמדובר בשני בני מין שונים, הרי שהעמידה הזו היא לנוכח מה שאתה לעולם לא תהיה, מה שלעולם יישאר זר לך. במילים של חז"ל, זהו העזר כנגדו: "זכה - עזר, לא זכה - כנגדו". מי שאינו מושלם (כמו רובנו) יכול לזכות דווקא בהתנגדות של בן זוגו, בשיקוף ובאלטרנטיבה שהאחר מציב מול הזווית הצרה שממנה אני רואה את העולם.

zvg_mtkhbq_lyd_vpnyym1

חיבוק - ריחוק

 

מפני שאנו עוסקים בדיאלוגיות, הרי שאין כאן שני קצוות שביניהם נטרד האדם מצד לצד ללא מנוח, אלא רק שינויים במערך היחסים שבין הגלוי לסמוי. בעת הקרבה מוצב החיבוק בקדמת הבמה, אך הריחוק אינו יורד ממנה, אלא רק נסוג אל הרקע. ביסוד החיבוק יושב ריחוק ושומר על קיומו העצמאי של הזולת; בתשתית הריחוק יושב חיבוק ומשלח זרמים תת-קרקעיים של קרבה ואהבה.

 

את דרך החיים הזו מנחילה התורה גם במצוות אחרות, כמו שבת ושמיטה. בשבת אנו לומדים לכבד את הזמן, ולא להיות אדוניו; בשמיטה אנו מתאמנים בוויתור על הזכות לבעול את הקרקע. וכשאנו מוותרים על האדנות, יש לנו גם סיכוי להשתחרר מהשעבוד: מהתלות בעבודה, בהישגים, בהרגלים. יישומה של ההבנה הבסיסית הזו במגעים בין הקצוות השונים של החברה שלנו תוכל לקדם דיאלוג הרבה יותר משמעותי ביניהם - כך נוכל ליצור שיח שבו המשתתף אינו נדרש לנטוש את זהותו, ויחד עם זאת, הוא מוותר על השאיפות המיסיונריות של שינוי עמדת האחר. אז ודאי שכדאי לחבק, אבל חיבוק כזה שאינו מטשטש את זהותו של המחובק. אם נכבד לפני שנרוץ לחבק, יש סיכוי שנגלה עולמות חדשים.  

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל האקדמי של רימון - הגות ישראלית צעירה, תוכנית התיכוניסטים של מרכז שלם, ואיש סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: האדם, עיתים, האחר