לכל זמן: עת להשליך אבנים

יש זמנים שבהם לא נותר אלא לזרוק אבנים. זהו זמן הכוח והמלחמה, המאבק והנשק.
יש זמנים שבהם הבריאה הנוראה של האלימות והעוצמה הן שצריכות לעצב את העולם.
יש זמנים שבהם הרצון לסגת ולברוח משמעו עמידה על דם רֵעים.
יש זמנים שבהם "תותחינו מרעימים לך שיר מזמור".

כל הטוען שאין זמן זריקת אבנים כלל וכלל – בשום מצב ובשום תנאי – מדשן את צמיחתו של הרוע העולמי. כל הטוען כי האבנים הן חומר בנייה בלבד, ואילו את חומר הנפץ יש לעקור מן העולם – מטפח את חוסר מוסריותו של העולם.

כל הטוען שאין מקום אף פעם לנקוט בכוח נגד משהו – ימצא עצמו בסופו של דבר בצדם של הנרצחים. ראשון הטוענים כך היה הבל, שהיה צדיק מקין, ולא נותר ממנו דבר. הוא התנדף מההיסטוריה כהבל פיו של אדם.

למעלה מכך: ההכרעה שלא לזרוק אבנים היא בעלת משמעות רק כאשר האפשרות לזרוק אבנים קיימת. כל עוד היא מחוץ לתחום לחלוטין, אין מדובר בקבלת ה"אחר" או בהיות האדם "נעלב ואינו עולב". רק היודע להיעלב, רק המתמודד עם האפשרות שמא הגיעה העת לזרוק אבנים ואינו זורקן - הוא הפועל לאור "עת כנוס אבנים".

האתגר הגדול הוא להבחין ב'עת להשליך אבנים' בזמנה מדויק. לא שנייה אחת קודם. אף לא שבריר שנייה.

האתגר הגדול הוא להכיר במחיר הנורא של זריקת אבנים ובצורך החד משמעי והבלתי ניתן לדחייה לשלם את המחיר, עם כל הכאב.

האתגר הגדול הוא לעשות כל מה שניתן לפני שמתקרבים לעת זריקת האבנים: להאמין באדם ובטובו, להכיר במגבלות הכוח, להעמיק את ההכרה כי טובה מרדות אחת בלבו של אדם מכל גורם חיצוני שיכפה אותו.

האתגר הגדול הוא ללמוד את ההיסטוריה של השימוש בכוח, את ההרס שהוא הביא לנהרס וגם להורס (שהרי גם קין לא היה ממשיכו של העולם) ואת המסקנות העולות מצמיחה מחודשת של כוחות הרשע שהופעל נגדם כוח.

האתגר הגדול הוא להציב מחסומים רבים בפני השימוש בכוח. מחסומים שיביאו לפעולה בכל הדרכים האחרות, כשזריקת האבנים היא מוצא אחרון, שרק האדישות גרועה ממנו.

האתגר הגדול הוא להבחין בין טוב לרע.
גם כשמדובר בזריקת אבנים.
כמו בכל דבר אחר.

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת פתח-תקווה