להיות סתם עם

חודש התקומה? ערש המדינה? אצלי בלב, אייר הוא חודש בעייתי מאוד. מצד אחד, אין לאומי ממנו, ואני רוב רובי לאומית, וזהותי ישראלית-יהודית גאה. אבל בלבב פנימה פנימה, אני רוצה לבטל את החודש הזה, למחוק אותו, כי אני רוצה להיות בת לעם ככול העמים, עם שלו, שישן בשקט בארצו. בביטחון. בלי גאווה לאומית, בלי מצעדים בכיכר. סתם עם. רגיל כזה, משעמם. בלי שואות וגבורות ונקמות ונחמות.

החודש הזה מורכב כל כך. דווקא המוות והשכול פשוטים בו. המורכבות היא השמחה. כי השמחה הזאת, על קום מדינתנו הצעירה-נצחית, על שחרור ירושלים המאוחדת לעד, מדגישה את ארעיות הנצח הזה. קצת כמו ה"יהיה בסדר" הישראלי.
אנחת הרווחה המצטרפת לשמחה הזאת כל כך מלחיצה אותי, ומדגישה לי את הנס ואת הצטרפות המקרים הבלתי נסבלת. ככה לא בונים מדינה, ככה לא כובשים הר. מעטים מול רבים זה לא מוטו, זה לא אידיאל. זה חוסר ברירה. אני רוצה לחיות במקום שבו אני רוב מול מיעוט, בלי פחד תמידי שאני כאן בחסד הנס, האל, חוכמתם של מנהיגינו או טיפשותם של אויבינו, כי כל זה עשוי להתהפך. ואז מה? איך אפשר לקחת משכנתה בכל השמחה הזאת? איך אפשר ללמד עברית וזהות כשאנחנו כל כך שמחים?
לנצח את פחד הארעיות. קרני אלדד (צילום: מיכל פתאל)

ובכל זאת אני שמחה, כילדה קטנה שרוקדת הורה בכיכר. על אף הפחד ושאון התותחים התמידי, תמיד בדרך חזרה מבית קברות צבאי אני נפעמת מכך שאני מוקפת שלטים בעברית. עברית! זה תמים, ועדיין. אותי זה מרגש, איך פתאום (ובמבט על זה ממש הרף העין ההיסטורי) ילדים שקיללו ביידיש ובמרוקאית מקללים בעברית. זה טוב. זה טוב מאוד. אל תשתיקו אותם.

ואולי יש פה חוקיות למרות הכול. אולי יש מה לעשות כדי לנצח את פחד הארעיות. באייר אנחנו קוראים את סופו של ספר ויקרא, ובו את פרשת בחוקותי, או שנכון יותר לומר: אִם בחוקותי. ה"אם" הזאת, הנוראה והמרגיעה, נותנת לנו שליטה בכאוס. כי הרי זה פשוט: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד".

מה אני עושה עם החוקיות הזאת, עם החוקים האלה שבדרכם יש ללכת? לבחירות האחרונות לכנסת נרשמו 34 מפלגות. פלגים פלגים של דעות וויכוחים מרים בעם הזה - איך יסכימו על אמיתות הפסוק העשוי להציל אותם? איך יסכימו על פירושי החוקים? הרי הציווי הזה חל על העם, לא על היחיד. " מעטים מול רבים זה לא מוטו, זה לא אידיאל. זה חוסר ברירה. אני רוצה לחיות במקום שבו אני רוב מול מיעוט, בלי פחד תמידי שאני כאן בחסד הנס, האל, חוכמתם של מנהיגינו או טיפשותם של אויבינו, כי כל זה עשוי להתהפך. ואז מה? איך אפשר לקחת משכנתה בכל השמחה הזאת? איך אפשר ללמד עברית וזהות כשאנחנו כל כך שמחים? "

אבל כמה קל להאשים את הפילוג בעם כשאני בעצמי מפולגת. אני, כמו רבים אחרים, בוחרת באילו חוקים ללכת, ואיני מקיימת את כולם. אני לא יותר טובה מאיש.

יש עוד דרך ארוכה עד היום שבו כולנו נלך בחוקותיו, אם בכלל נגיע ליום כזה. הדרך הזאת עוברת בנקודת ההתחלה של הגדרת המטרה, והיא: להמשיך את הגאולה, ולהגיע לשיאה - בוא המשיח ובניין הבית. כל כולי נטועה בנקודת ההתחלה הזאת, בבראשית התכליתי הזה. נימיי מתאווים למשיח, רגליי צועדות במעלה ההר, לבית המוחשי שייבנה לעינינו. מפני חטאותינו גלינו מארצנו, ועכשיו, כששבנו אליה, יש בשיבה הזאת נס. אך את אש הנס הזאת יש להאכיל בחומר בעירה, והוא הוא הכיסוף למלכות ישראל. האם יהיה איחוד אז? מסופקני. אחדות מעולם לא אפיינה את העם שלנו. אבל אולי אולי נוכל אז לישון בשקט, כי הארץ תשקוט. מי יודע כמה שנים.

קרני אלדד היא מוזיקאית ופובליציסטית. אלבומה "שירי ארצי - קרני אלדד שרה ראשית ציונות" יוצא לאור בימים אלו

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי