תמיד חשוך לפני עלות השחר

לבנה- ראש חודש במבט נשי

social
facebook whatsup email tweeter
פוריה גל גץ //
7.12.17
לבנה- ראש חודש במבט נשי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
לא לתת לחשכה להתגבר
אומרים שמקורותיו של חנוכה נמצאים בחג פגאני, אבל אין זה משנה כלל: לכל בני האדם יש צורך להתחמם, להישאר באור, לשמוח. פוריה גל גץ מקדמת את פניו של חודש כסלו

כסלו הוא החודש שבו נולדתי, וחנוכה, איך שלא מסתכלים על זה, תמיד הריח מפגאניות. כל בוגר חינוך ממלכתי-דתי, גם אם נהפך לדתל"ש, יודע היטב שאלה אינם שורשים מחמיאים במיוחד: המנהגים של בני הדודים מהצד הפגאני מעולם לא זכו לניקוד גבוה מדי אצלנו.

מצד שני, אפילו במסכת עבודה זרה רומזים חז"ל שקיים דמיון בין חנוכה ובין חגיהם של אותם עובדי כוכבים ומזלות, מתוך ניסיון להציע הסבר שיחלץ מהמבוכה. מתברר שפעם היה חג שצוין סמוך למועד שבו חוגגים את חנוכה היום. הוא נחגג באורות ובמדורות, סמוך ליום הקצר ביותר בשנה והלילה הארוך ביותר בשנה. זהו יום שבו השמש שוקעת מוקדם מדי, יום שבו החושך כמעט גובר על האור. לא ברור איך זה השפיע על הקדמונים, אבל ידוע שבתגובה, הם הדליקו אורות רבים שהתרבו מיום ליום, ממש כמו בחנוכה שלנו. זה היה מין צורך בסיסי לחזק את השמש דווקא ברגע הכי חלש שלה, כשהיתה עייפה ומדולדלת בכוחות, ולהרבות אור בעולם. לא לתת לחשכה להתרבות, בדיוק כשנדמה שהיא עומדת להשתלט על הכול.

 

אולי בגלל זה בכסלו נחגגים חגים שונים בדתות שונות. מלבד החגים הפגאניים, אנחנו מכירים את עיד אל אדחא המוסלמי (חג הקורבן) ואת חג המולד הנוצרי. ולנו יש את חנוכה. המורים והמורות שלנו תמיד טרחו להזכיר שהוא אמנם חג חשוב, אבל לא חשוב כמו החגים האחרים - הם מדאורייתא, והוא רק מדרבנן. בעיבוד הציוני של החג כבר ידעו להעניק לו את המשמעות שתמקם אותו בתוך הנרטיב היהודי-לאומי, עם היוונים, החשמונאים ואתוס המעטים מול רבים. אולי לא ממש ניצחנו, אבל קרו לנו כמה נסים.

 

המפגש שלי עם אותם עובדי כוכבים ומזלות התרחש במקרה. לפני יותר מעשור, כשהייתי דתל"שית צעירה ועולת ימים, נסעתי לבקר את סנדי, חברה מאירלנד. בישראל חגגו אז את חנוכה, ואני חשתי דחף עז לברוח מהחגים ולחפש אותם במקום אחר. כשאת דתל"שית בת יומה, נדמה לך שאם תעלי על מטוס ותמריאי מכאן, תמצאי דברים שונים לגמרי. היה שם דור שלם של צעירים שמבקשים להשתחרר מכל סממן של דת או אלימות, שבעיניהם נהפכו להיינו הך. הם לא רצו שיגידו להם מה נכון מבחינה מוסרית ומה הופך אותך לצלי בגיהינום. נראה היה שהם חוגגים את החיים. הם ביקשו רק לחיות ולשמוח ולרקוד ולהפסיק לפחוד או למות.

 

באירלנד חגגו את חג המולד, ובחוץ שררו מינוס שבע מעלות. קיוויתי שלא נצטרך לצאת כלל מהבית, אלא נרבוץ ליד האח ונשתה את ה"הוט וויסקי" האירי, המתובל בציפורן. אבל האירים הם עם קשוח, וכך מצאתי את עצמי נגררת בקור העז למסיבה בטירה עתיקה שהוסבה לגסטהאוס בעיירה קילקני. היו שם המון מדורות גדולות, מוקפות בצעירים ובצעירות שרים, צוחקים, מלהגים. מדי פעם הם לגמו ליקר עשוי מתפוחי אדמה שנרקח במרתפי הבתים והוצא מחוץ לחוק מפני שהוא מכיל יותר מ-50 אחוז אלכוהול.

 

בהתחלה לא הבנתי את פשר הלהט. למה לשבת מכורבל וקפוא עד זרא מסביב למדורה כשאפשר להיכנס פנימה ולהתחמם ליד האח? לאחר שדיברתי עם כמה חוגגים, הבנתי שכולם בוגרי חינוך קתולי נוקשה למדי. היו שהכירו אישית כמרים שבחסות הכנסייה ניצלו מינית פרחי כמורה רכים, או מורים קשוחים שהבטיחו עונשים כמו שריפה באש הגיהינום שגרמו לילדים להתעורר בלילות מבועתים מסיוטים. כמעט כל משפחה שכלה קרוב במלחמה בין הקתולים לפרוטסטנטים - מתיחות של שנים שהשאירה חברה מצולקת.

 pvryh_gl_mvnk_0לחפש דרך רחוקה מספיק המהדרך של אבא-אמא. לא מדי

 

פתאום הבנתי: זה היה עם שלם של דתל"שים. אולי בדומה לדתל"שים אצלנו, הם מחפשים דרך חדשה שתהיה רחוקה מספיק מהדרך של אבא-אימא, אבל גם לא רחוקה מדי, ובעיקר שלא תהיה חשוכה או קרה מדי. בסופו של דבר, חלקנו מחפשים דברים דומים לאלה שחיפשו ההורים שלנו. אולי פשוט שתיתי יותר מדי ליקר תפוחי אדמה, אבל מבחינתי, זה היה אחד הרגעים הראשונים שבהם הבנתי שאי אפשר באמת לברוח. הקרבה של החג ההוא לחנוכה היתה פתאום מוחשית כל כך: האור הרב שהופץ בכל מקום, האנשים שנצמדים לאש, מבקשים להתחמם, לשיר, לצחוק ממשהו. אולי בכל זאת אנחנו לא שונים בהרבה מהקדמונים, מבני הדודים הפגאנים. כשהחושך גובר על האור, אנחנו רק רוצים להדליק אש. גם אם זו אש זרה. העיקר לא לקפוא מקור. העיקר לא להישאר בחושך. לנסות לשמוח.   

 

הכותבת היא מחברת הספר "הדתל"שים - מסע אל עולמם של דתיים לשעבר", שיצא בהוצאת עם עובד ב-2011, ודוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן בתוכנית לפרשנות ותרבות

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus