"ואין מקום להניח ראשי"

אלישבע (1888- 1949) 

"במסכת הכללית של הספרות העברית לדורותיה שמור לה מקום כבוד כחיזיון מיוחד ואולי אף נדיר", כך כתב חיים תורן על המשוררת אלישבע - שם העט של ייליזאבֶּטה ז'יקרובה-ביחובסקי.

אלישבע נולדה ב-20 בספטמבר 1888 בעיר ריאזאן שברוסיה. אביה היה מורה ולאחר מכן סוחר ספרים ומו"ל, ואמה, ממשפחה אירית קתולית שהגיעה לרוסיה בימי מלחמות נפוליאון, מתה כשאלישבע היתה בת שלוש. אלישבע חונכה במוסקבה, אצל דודתה האנגלייה.

שתי נשמות

כשהייתה בת 20 התחילה אלישבע לכתוב שירים ברוסית. באותה תקופה התיידדה עם נערה יהודייה, ובהשפעתה החליטה ללמוד יידיש. אחר כך למדה עברית באגודת חובבי לשון עֶבֶר במוסקבה. אלישבע למדה להכיר את היהדות ומנהגיה, וב-1920 חיברה את שירה הראשון בעברית. מאז דבקה אלישבע בעברית, שהיתה בעיניה "שפת הלב והדמדומים". שיריה המוקדמים, שמביעים כמיהה לעולם היהדות, הופיעו ברוסית בשנת 1919 בקבצים "רגעים" ו"שירות גנוזות". המוטו של הקובץ השני לקוח ממגילת רות - "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". נוסף על כתיבתה תרגמה אלישבע יצירות של גרשון שופמן, י"ח ברנר, יעקב שטיינברג ואורי ניסן גנסין מעברית ומיידיש לרוסית, וגם את "ציון הלא תשאלי" של יהודה הלוי, וכתבה מאמרי ביקורת בעברית. על עצמה אמרה: "שתי נשמות שוכנות בי: רוסית ועברית, ושלטון הנשמה העברית מתגבר עלי יותר ויותר".

ב-1926 ראה אור ספרה של אלישבע, "כוס קטנה", שיצא בכמה מהדורות ונמכר באלפי עותקים - רב מכר במושגי התקופה. בעקבות פרסומה כ"רות שעל גדות הוולגה" ערכו לכבודה בארץ קבלות פנים ואירועים ספרותיים, אך לדבריה, הם העיקו עליה ושעממו אותה: "וכי מה קיבלו? את ה'פלא' קיבלו, פלא שהתחלתי כותבת עברית. אך מה פלא בכך? כל הדיבורים האלה היו בעיני בלבול מוח, שטות. על הרוח היהודית דיברו - והדיבורים היו פשוטים הרבה יותר".

אלישבע התיידדה עם הסופר, המו"ל והעיתונאי שמעון ביחובסקי, ולאחר מכן נישאה לו. ביחובסקי היה פעיל בתנועה הציונית ברוסיה וידידם של גנסין וברנר. בשנת 1925 עלו בני הזוג ארצה. ב-1932 נסעו ביחובסקי, אלישבע ובתם למסע הרצאות ברוסיה. בעת שהותם בקישינייב נפטר ביחובסקי בפתאומיות מהתקף לב, והוא בן 50.

אלישבע בת ה-44 הוסיפה להתגורר עם בתה בצריף בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, וסבלה מקשיי פרנסה. היא ניסתה להתקבל לעבודה כספרנית בספריית שער ציון (בית אריאלה), אבל נדחתה. בהתערבותו של ח"נ ביאליק היא קיבלה קצבה של 15 דולר בחודש מקרן מץ הניו יורקית, אבל פרט לכך לא זכתה לסיוע. ככל הנראה, אלישבע הפסיקה לכתוב מאז פטירתו של בעלה.

זרה ומיותרת

כחודש לאחר מות בעלה אלישבע כתבה לשופמן: "מובן שאני מרגישה את עצמי בודדה מאוד כאן ובחיי בכלל. אבל אם אתה רוצה לדעת את האמת, זה היה ככה גם קודם, כבר במשך כל השנים שגרנו כאן בארץ. ישנם אנשים, אשר ביום הדין האחרון ודאי יצטרכו לתת דין וחשבון בעד כל זה". בשנות חייה האחרונות, כתבה, הרגישה את עצמה "זרה ומיותרת לגמרי":

"ואם ידע לבי, כבר שכח להתלונן

על כי אין לי אוהב מלבד היופי הקר,

על כי רטט דמי - לי עצמי הוא זר,

ולא הייתה לי אם, ולא יהיה לי בן".

למרות העניין הרב שגילתה ביהדות, אלישבע לא רצתה להתגייר: "בכל מה שקרה לי ובכל הגורמים שהביאו אותי לחיות בארץ ישראל ולהשתתף במידת מה בחיי היהודים בה, לא היה מעולם שום מומנט דתי, לא מן הצד הפנימי ולא מן הצד החיצוני", כתבה. השאלה הדתית, היא אמרה, נמצאת "ברשות מצפונה בלבד". למשה בסוק סיפרה שלקראת הקמת המדינה החלו הרשויות להטריד אותה בגלל סירובה להתגייר: "אנשים זרים מתערבים בחייך, נכנסים לביתך, תמהים: מה זאת? כולנו חשבנו שאת..." לבתה כתבה: "פעם אכתוב חיבור שלם על תולדות עשרים שנות חיי ביישוב הזה, שדחפני השד להתמסר לרעיונו ולהתגלגל אליו ממש בכל הנאיביות הגויית שלי... כיצד נמצאתי נחוצה למישהו כ'עוף כפרות', והתגלגלתי למעמד הקבוע, שאין לו תקנה, של 'אנשים מיותרים', 'בטלנים', 'חסרי מרץ ויוזמה', שאינם מתאימים לאופי ולטמפו של היישוב 'החדש' ההולך ונוצר. בקיצור, מה שהם מגדירים בביטחון כזה כ'אדם שאינו יודע לעזור לעצמו'".

בחורף 49' ביקשה להצטרף לבתה, מרים ליטל, שהתחתנה עם חייל בריטי והתגוררה באנגליה. היא סבלה מדלקת מפרקים, ולפני נסיעתה ביקרה בחמי טבריה, שם התגלתה אצלה מחלת הסרטן. היא אושפזה בבית החולים שוויצר ונפטרה כעבור כמה שבועות, במרץ 49', והיא בת 61. על אף התנגדות אנשי חברה קדישא לקבורתה של נוצרייה בבית קברות יהודי, היא הובאה לקבורה בבית העלמין כנרת, ליד קבר רחל המשוררת. בשירה "הרוח נושבת" כתבה:

 "שמים ושמש, זמרה ומחול,

ואין מקום להניח ראשי...

הרוח שורקת על פני החוף,

ואדע: זאת רוח נפשי".