שירה קוצנית

צר היה לי לראות שאסתר ראב כלולה ברשימת המשוררים ה"אבודים", מכיוון שעבורי אסתר ראב חיה, נושמת וגם בועטת. בעיקר בועטת. היא מן המשוררות שהשפיעו ומשפיעות ביותר על שירתי וגם על תובנותי. עלי להודות שאסתר ראב לא חלחלה לוורידי התרבות של הארץ הזו ולא המריצה את הדם בעורקי המשוררים כפי שראוי היה לצפות, ואפשר לומר גם שלא הובנה. היא הוכרה כמשוררת הארץ ישראלית הראשונה, והתואר הזה לקח את אוהדיה להכרה בה כמשוררת הטבע הגדולה של ארץ ישראל. ולא היא. אמנם אסתר ראב כתבה ועשתה רבות למען הטבע הטבעי של ארץ ישראל (בניגוד לטבע שבאספמיה, שמופיע בשירי משוררים אחרים, דוגמת לאה גולדברג, ששיקפו בשיריהם את געגועיהם לנוף האירופי שזנחו), וכן, היא גם משוררת טבע גדולה, אך לא בזאת גדולתה. לטעמי, אסתר ראב היא מן המשוררות הגדולות והמסעירות שחיו וכתבו כאן, והיא חדשנית גדולה בתוכן שיריה וגם בלשונם. השיר הבא, "אני תחת האטד", מדגים זאת.

מתגרה, מתריסה, סקסית

השיר הראשון שעמו יוצא משורר לאור הוא עניין משמעותי ביותר, ו"אני תחת האטד", אחד הידועים ביותר בשירי אסתר ראב, הוא השיר הראשון שבחרה ראב להראות, בשנת 1920, לאשר ברש ויעקב רבינוביץ', עורכי כתב העת הספרותי "הדים", בטיול בפרדסי פתח תקווה. אופייני לה שמעשה הגילוי הזה לא היה בין כתלים עמוסי ספרים, אלא על אדמת הארץ, בפרדס.

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד
קַלָּה, זֵידוֹנָה,
קוֹצָיו צוֹחֶקֶת
לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;
אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,
כָּל קִפּוּל בְּשִׂמְלָתִי
לִי יִלְחַשׁ:
לִקְרַאת מָוֶת
לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת
אַתְּ יוֹצְאָה.
אַתָּה מוֹפִיעַ  -
וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת
מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת
וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם
בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר
אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי
בְּאֶחָת

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד מתוך הספר "קמשונים" הדים, 1930; השיר נכתב ב-1921

זהו שיר שובר מוסכמות - ודאי את המוסכמות של אז, שנת 1921, אבל גם מוסכמות של היום. האשה בשיר היא אקטיבית, מתגרה, מתריסה, סקסית. היא יוזמת פירוד, ואולי אפילו מוות, היא ארוטית. היא חופשייה להביע את רגשותיה ודעותיה, את נקודת המבט שלה.

כמה אופייני לראב לפתוח את השיר במילה "אני", שמופיעה גם בכותרת השיר. אמנם גם רחל וגם לאה גולדברג, שכתבו בערך באותה תקופה, התרחקו מהשירה הלאומית והציבורית ועברו לשירה אישית-לירית, אך ה"אני" של ראב חריג בזקיפותו.

לזקוף קוצים

זה שיר ארוטי, אך הוא אינו רומנטי: הוא אינו מתרחש בשעת בין ערביים, שעת האהבה של הרומנטיקאים. סצינת ההתעלסות היא בצהריים, כשהאור מכה במרחב והשדות לבנים מאור. שורותיה של אסתר ראב הולמות, מערפלות את חושינו, דורשות את כל תשומת הלב. המשוררת נמצאת תחת האטד - שימו לב: לא יסמין, לא דשא, לא ברוש, וגם לא אקליפטוס, אלא אטד, שיח קוצני ודוקר - ומכנה את עצמה "קלה" ו"זידונה".

מילותיה מחדשות: "קוציו צוחקת/ לקראתך זקפתי". קוציו זקפתי הוא צירוף מילים לא שגרתי. אני, הכותבת, שנמצאת תחת האטד, זוקפת את קוצי האטד לקראתך. מהי בדיוק המשמעות של "לזקוף קוצים"? זו פעולה אקטיבית מאוד, אפילו התקפית. בדמיוננו אנו רואים את הקיפוד מסמר את קוציו, או צבר שמזקיף את קוציו כך שיעמדו בזווית ישרה יותר. וזקיפה היא גם תנועה גברית, המזכירה זקפה.

האשה בשמלה היא בעלת תכונות גבריות: היא זוקפת את קוציה לקראת הגבר, היא מניפה חרב וגוזרת את דינם של הנאהבים למוות, למות האהבה. האשה מחוללת בשמלתה "לקראת מוות". הגבר שאליו היא משתוקקת משול למוות. ויחד עם זה, השיר מלא תאווה והשתוקקות. אנחנו יכולים לדמיין סצינה ארוטית מאוד במרחבי האור השוממים: הקוצים הנזקפים, קפלי השמלה, האשה הלבנה (עירום גופה? שמלה לבנה?) המחוללת. ארוס ומוות, ארוס ותנאטוס, שני מוטיבים ספרותיים מנוגדים וצמודים, מחוללים בשיר יחדיו. מדוע הגבר הוא המוות? האם לא תוכל למצוא שלווה באהבתה הנסערת? באחת היא גוזרת את דינם, ללא הסברים. לא לו ולא לנו.

נועזת לזמנה, לזמננו, נועזת מדי אפילו עבור עצמה: אסתר ראב היתה נועזת יותר בשיריה מאשר בחייה, ובצעירותה, כמובן, היתה נועזת יותר מאשר בבחרותה. אולי זה יסביר מדוע בחרה שיר אחר כשיר ראשון בספרה הראשון, "קמשונים": "על מערומיך חוגג יום לבן". אולי מכיוון שזה שיר שיכול להסתוות כשיר מולדת: "היום הלבן, הזכרי, חוגג על מערומיה של המולדת הערומה והמטרפת בנשיותה הארוטית...".

דורית ויסמן היא משוררת, מתרגמת ובמאית סרטים