"הגעגוע הוא הנוכחות העזה בעולם"

תמונה

עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מִצְטַלְּמִים. אֲנִי וִיְלָדַי בחיקי.

ראשי שעון עַל כָּתֵף שֶׁל אִישׁ. סָרוּק שערי וְנָקִי.

וְכֶלֶב קָטָן עַל הָאָרֶץ שׁוֹכֵב. יָפוֹת עֵינָיו ונוגות.

וְעַל הַשֻּׁלְחָן מֵאָחוֹר אֲגַרְטָל

ופנכה וּבְתוֹכָהּ עוּגִיּוֹת.

וְהַגַּעְגּוּעַ עַל הַסַּפָּה יוֹשֵׁב, אֲצִילִי וְזָקוּף.

ואלוהינו עַכְשָׁו לַתְּמוּנָה נִכְנָס, אַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת גּוּף.

המשוררת והציירת רבקה מרים נולדה בירושלים ומתגוררת בה. ספר שיריה הראשון, "כותונתי הצהובה", פורסם כשהיתה בת 14. עד כה פרסמה מרים ספרי שירה רבים, ספרי ילדים וקובצי סיפורים למבוגרים. מרים נמנית עם מקימי בית המדרש אלול, ועמדה בראשו בשנים 2007-2000. כמו כן היא מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת ושירה. מרים היא בתו של הסופר היידי לייב רוכמן. לפני כמה חודשים יצא ספר שיריה, "אבי ציווני לא למות".

איך זה שילדה בת 14 מוציאה ספר שירים?
ספר השירים הראשון שלי הופיע בעקבות ביקור של ידיד, המשורר מנפרד וינקלר, בבית הורי. הבית שלי, בילדותי, היה מין בית ועד, שנהגו לבוא אליו המון אנשים, ביניהם הרבה אמנים. וינקלר, שראה פעם את השירים שלי, התפעל מהם והביא אותם לאיתמר יעוז-קסט, שהחליט לפרסם אותם בהוצאה שלו, הוצאת עקד.

הדרך שבה את כותבת השתנתה?
השירים שלי נכתבים מתוכי באופן דומה, למרות שברור לי שמי שרואה אותם מבחוץ מבחין גם בשינויים. השירים, כשהם באים - יש תקופות שבהן אני לא כותבת בכלל - נובעים תמיד משורה אחת שמידפקת ומידפקת, ואז אני ניגשת לכתוב אותה, והשורות האחרות ממשיכות לבוא. אני לא יודעת אף פעם מראש לאן ילך השיר, הוא מפתיע אותי. שיר שלא מפתיע אותי הוא לא שיר מבחינתי.

כשאני מסתכלת אחורנית על ספרים שכתבתי בעבר או על שירים שנכתבו פעם, אני לא זוכרת כמעט אף פעם, להוציא שניים-שלושה שירים, מה הביא לכתיבתם. הרבה פעמים אני גם חשה ניכור למה שכתבתי, ולעתים אפילו רתיעה או דחייה מהכתוב. בפעמים אחרות אני יכולה דווקא להתפעל ולהתרגש ממשהו שכתבתי בעבר, לא להאמין שאני זו שכתבה אותו. בכל מקרה, כל השירים הם שלי ברגע כתיבתם, ואחר כך יוצאים ממני לחירות. זו תחושה של הקלה מחד, ושל קושי וכאב מאידך - קצת כמו ילד שכבר עומד ברשות עצמו וחי את חייו בלעדיך.

בין גילוי לגלות

מיהו אותו געגוע בשיר, היושב על הספה?
אני לא מסוגלת להשיב מיהו הגעגוע היושב על הספה. למה הוא זקוף ואצילי? ככה. כי כך זה נכתב. בשיר, כמו בכל יצירה, יש חוכמה פנימית שפועלת מתוכו, ולכן אי אפשר לשאול את הכותב לכוונת השיר או לפירושו, כמו שאי אפשר לבקש מאמו של תינוק שתפענח את הילד שיוצא מתוכה. יש פתגם, "חכם השביל מן ההולך בו", וכך, בעיני, גם כל יצירה - היא בוקעת מתוך היוצר אל מעבר אליו ומנתבת בעצמה את דרכה. השיר, כמו גם ילד שנולד, מגיח לעולם, ושם הוא חי פתוח, וכל מי שמגיע אליו קולט אותו באופן שלו.

מהו געגוע עבורך?

בקשר לגעגוע אני יכולה לומר כמה דברים: הגעגוע הוא אולי הנוכחות העזה ביותר בעולם. הוא זה שגורם לאהבה ולמלחמה, לבנייה ולחורבן. הוא - בצד הפחד, שבגלוי או בסמוי מהווה בן לוויה שלו - מתדלק את התנועה שלנו. "געגוע" היא מילה משונה בעברית, שנשמעת כמו געגוע של ברווז - שגם בו, כמובן, יש געגועים - אבל היא יכולה גם להוות צירוף של השאיפה החוזרת לגעת: גע, גע, גע-גע... מפני שבעצם בואנו לתוך העולם נותקנו ממשהו, שהוא לא רק חבל הטבור. במהלך כל החיים שלנו כאן, עלי אדמות, אנחנו נידונים להיות שבר, שבר שכמֵהַ אל השלם בלי שיש לו אפשרות לחזור אליו.

שבירת הכלים הקבלית היא לא רק מושג מופשט - כולנו, בתוך הכלא של הגוף שלנו, של הביוגרפיה שלנו, מהווים שברי כלים. לכן הגעגוע כל כך עז ובלתי אפשרי, כי כל רגע במהלך חיינו מתקיים בנו הרצון להבקיע אל מעבר למוגבלות, מעבר לשבר שאנחנו מהווים, ולדבוק בשלם.

וזה, שוב, מקור הגעגוע שמתבטא באהבה, באמנות, במלחמה, ועוד ועוד - תמיד נדמה לנו שאם נצליח להתמזג עם מישהו או להתגבר עליו, או כאשר נצליח לגלות משהו בלימוד, במדע, נגלה את השלם שממנו גלינו. זה הקשר בין גילוי לגלות. התנועה הזאת שלנו מחזיקה רק לרגע, אם בכלל, ואז, כמו קליפות בצל, מתעורר מיד מחוז חפץ חדש.

אולי, על בסיס "ככל שאדם גדול כן יצרו גדול", ככל שאדם גדול, גדול מינון הגעגועים שבתוכו. בניגוד לדתות שמכוונות את האדם לא להתגעגע, אצלנו, נדמה לי, הגעגועים מהווים את סוד הקיום.

המילה "געגוע" מופיעה לראשונה בתלמוד. האין זה מפתיע שהיא אינה מופיעה בתנ"ך?
נדמה לי שאחד הכוחות שחבויים בתנ"ך מתבטא בעובדה שלא קוראים בו לדברים בשמם.  הקריאה לדברים בשמם היא, בהרבה מובנים, הטעות של הדור שלנו. הרי זאת אשליה: לכאורה, כשאתה נותן לדבר הגדרה, כלומר, מגדר אותו, מקיף אותו בגדר, אתה גם לוכד אותו, אך בעיני זה כמעט הפוך. נדמה לי שהכוונה ב"לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא" היא בדיוק לזה, כי כשאתה ממהר לקרוא לדברים של עומק בשם מפורש, אתה לעתים קרובות חונק ואפילו ממית את כוחם.

כך גם לגבי הגעגוע. נדמה לי שאם היה כתוב בתנ"ך במפורש על הגעגועים, זה היה הופך הכל לבנאלי. התנ"ך היה הופך לסוג של מאמר או תיזה. והוא לא. התנ"ך הוא גוש חיים, ואפשר להפוך בו ולהפוך בו. וכשאתה משאיר אותו כסיפור חי, עמוק, כשאתה לא כולא את המושגים, הם נשארים חיים ופתוחים ונושמים. זה מתחבר קצת למה שאמרתי קודם על הגישה לאמנות בכלל: כשמנסים לכלוא ולהסביר, מפספסים את העיקר. אבל בעיני אפילו המושג "לך לך" מבטא את הגעגועים. יש לכך אינספור דוגמאות ואין לזה סוף. כשאני כותבת על הגעגוע בשיר, גם שם המושג פתוח. לכן אני יכולה להסביר כאן הרבה על המושג בכללותו, אבל כשהוא משתבץ בשיר אני מרפה ממנו. 

את מתגעגעת לשירים?
כמעט תמיד כשיוצא ספר, אני נמצאת כבר בעיצומה של כתיבה חדשה. אני לא נשענת על הכתיבה הקודמת שלי. הרבה שירים כבר שכחתי, הם כמו עלי שלכת שנשרו, וגם כשענף והגזע נשארו, לכאורה, עירומים - אגב, אני מאמינה שגם העלים הישנים נשארים חתומים בעץ, למרות הנשירה - אני מצויה כבר בנביטה של העלים החדשים.