מה שנותר מהכתיבה על אושוויץ
היום שאחרי
social
facebook whatsup email tweeter
שהרה בלאו //
27.4.16
היום שאחרי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מה שנותר מהכתיבה על אושוויץ

פעם שהרה בלאו העדיפה את תיאורי הזוועה הגראפיים של ק. צטניק על פני העדות הבהירה והדיווחית של פרימו לוי. היא אמנם עברה אסכולה, אבל נשארה עם התהיה הנצחית - האם תפקידו של האמן להישאר נאמן להיסטוריה, או שאולי דווקא לשחק עם העובדות?

מן המפורסמות היא שכתיבה על השואה אינה דבר פשוט, אבל האמינו לי, גם כתיבת מאמר על אודות "כתיבה על השואה" אינו עניין פשוט כלל. השאלות שעולות מיד הן מה כבר יכולה ספרות הנכתבת על תקופת השואה להוסיף על הזוועות שאירעו במציאות, באיזה צבע היא יכולה לצבוע אותן ומהו בעצם יתרונה של הספרות הזו (הנכתבת לרוב על ידי סופרים שלא חוו את השואה) בהשוואה לספרי העדות האותנטיים שנכתבים על ידי הניצולים עצמם.

נראה לי שניתן לחלק את ספרות השואה הקלאסית ל"אסכולת ק. צטניק" אל מול "אסכולת פרימו  לוי". בעברי  נהגתי אני עצמי להימנות על "אסכולת ק. צטניק", אותה אסכולה על שמו של הסופר, ניצול השואה, יחיאל די-נור, שהרבה לשלב בספריו תיאורים פלסטיים מזעזעים של הזוועות שהתרחשו באותה "פלנטה האחרת", כך כינה את אושוויץ (לימים הספיק לחזור בו מהכינוי הזה).

 

אני זוכרת איך נהגתי לעמוד בפני קבוצות תיכוניסטים במכון ללמודי השואה בו לימדתי, וברגע שהושלך הס בכיתה הייתי פוצחת בתיאורי אימים: "לא להאמין אלו ניסויים ביצע שם ד"ר מנגלה", הייתי מלחשת להם בעודם מאזינים לי מלאי יראה. לסיום הייתי שולפת את אחד מספריו המצהיבים של ק. צטניק וקוראת בדרמטיות את תיאורי הזוועה הכמעט פורנוגראפית. היה לי ברור שזו הדרך היחידה אל מוחותיהם של התלמידים.

 

עם השנים פניתי לדרך אחרת, ומצאתי עצמי עוברת ל"אסכולת פרימו לוי". אם יש מישהו שיכול לשמש כמתווך האמין ביותר בין אלו שהיו "שם" לבין אלו שלא - הרי זה פרימו לוי. בטרילוגיית אושוויץ - "הזהו אדם?", "ההפוגה", "השוקעים והניצולים" - אילץ לוי את הקורא לעמוד אל מול פני האמת הצרופה, זו שאין עליה עוררין. הוא לא ניסה להרשים את הקורא או להמם אותו בבוטות שלו, הוא הרגיש שכל תפקידו הוא למסור את שראו עיניו בצורה המזוקקת והישרה ביותר. היושר המוחלט הוא כל שנותר לו לאחר אושוויץ והוא זה שהפך אותו למספר חשוב כל כך. 

 

לוי עצמו נהג להסתייג מסופרים ומשוררים שכתבו את סיפוריהם מתקופת השואה בצורה מטאפורית מדי וחסרת בהירות. הוא האשים אותם במעילה בתפקידם כעדים וטען שעליהם לספר את עלילותיהם בצורה קונקרטית. תביעה זו מחזירה אותנו לשאלה הנצחית, האם תפקידו של האמן הוא לתעד, להישאר נאמן להיסטוריה, או שאולי תפקידו הוא דווקא לצבוע אותה בצבעים שונים, לשחק עם העובדות, למתוח את היריעה עד כמה שניתן, לגרום לקורא לראות את העובדות בצורה שונה?

 

ייתכן שפרימו לוי, בשל היותו ניצול, אינו האדם הנכון לענות על השאלה הזו. שהרי כיום, הדור הצעיר של הסופרים העוסקים בשואה, אינו רואה עצמו כמתעד. רבים מספרי השואה העכשוויים הם מקוריים ונועזים ודומה שהם מבקשים להרחיב את נקודת המבט עד כמה שניתן. בין הספרים האלה אפשר למנות את "חומצה גופריתנית" מאת אמילי נותומב, המספר את סיפורה של תכנית ריאליטי המדמה מחנה ריכוז, "הכלב היהודי", מאת אשר קרביץ המספר את קורותיו של כלב בשם כורש העובר את מוראות השואה ומדווח עליה לקוראים, "הקרקס הגדול של הרעיונות" מאת  מיקי בן כנען הקושר בין shhrh המלחמה לבין ספרות פנטסטית, "גנבת הספרים" מאת מרקוס זוסאק המספר את סיפורה של המלחמה מבעד לעיניו של מלאך המוות ו"צחוק של עכברוש" מאת נאוה סמל שמתאר את השואה בעיניים עתידניות. 

 

יש שיעקמו חוטם ויאמרו, "מה לזה ולשואה"? אני חושבת שמדובר בספרות חשובה ומרתקת. אנו נמצאים בתקופה נדירה בזמן, מצד אחד קיים הריחוק ההיסטורי, ומצד שני ניצולי השואה עדיין חיים בינינו. ייתכן שמדובר בחלון הזדמנויות צר, שבו הדמיון יכול להשתולל באין מעצור והספרות הנכתבת יכולה להתפרע ולמתוח את הגבולות. אבל יש גם אפשרות אחרת: בעתיד הלא רחוק, לאחר מותו של הניצול האחרון, ייתפסו הסופרים לבהלה, וספרי השואה שיראו אז אור יהיו דומים יותר מכל לספרי העדות שאנו מכירים היום. אם כך, יהיה זה חבל מאוד.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus