מסע הקסם המסתורי – פרק ה'

התגלותו של מקדש הזהב לעיני המטייל מהממת. בלב רחבת בהט ענקית נחפר אגם מלאכותי רב ממדים, ובאי קטן בתוכו ניצב קודש הקדשים של המקדש המצופה זהב. אל האי מוביל גשר קטן שעליו צועדים המתפללים. ברקע מושמעת קריאה אינסופית של כתבי הקודש הסיקיים ולוחמים חמושים בחניתות טקסיות ניצבים באזור הרחבה.

אחד הדברים שבלטו לעיני, כמי שבילה זמן ניכר מחייו בבתי כנסת, הוא שאין הפרדה בין המינים. לא ראיתי שהדבר מעורר בקרב הסיקים בעיות המקובלות מאוד אצל היהודים. מצאתי במקדש גם דברים המשותפים לכמה מהדתות. כוונתי לתכונתה של הנפש האנושית לחמוד זהב, שהתגלתה במלוא הדרה גם באמריצאר. בדומה לארון הקודש המוזהב בישיבת פונביז' ולכיפת הזהב שעל הר הבית, גם כאן ניכרות התאווה לזהב והשימוש המוגזם בו, כביכול לכבוד האל. בניגוד למטיילים אחרים, לא חשתי במקדש איזו התרוממות רוח שגרמה לי לדמיין שאני נמצא ב"בית המקדש". אולי הציפיות שלי מבית המקדש מוגזמות גם לו ביקרתי בו במציאות.

ערכנו את הסיבוב המסורתי וניגשנו אל חדר האוכל הענקי, ששמענו כי עולי הרגל זכאים לסעוד בו ללא תמורה. התברר לנו שיש ארוחות חינם, אלא שבמקרה זה לא בטוח שכדאי לנסות אותן. חדר האוכל התגלה כמתחם עצום שעל רצפתו יושבים המוני סיקים הלועסים צ'פאטי ומנגבים דאל. היות שאפילו חדרי אוכל צבאיים משפיעים לרעה על דחף האכילה שלי, החלטנו לחזור לגסט האוס שלנו.

דורכים על המקומיים

הדרך אל תחנת הרכבת של אמריצאר נחרטה בזיכרוני. טרם עלה השחר, ולכן יצאנו מפתח האכסנייה בחושך. חיש קל מצאנו נהג שנימנם בריקשתו. הנ"ל שמח על הפרנסה שנזדמנה לו בשעה בלתי שגרתית זו ואפילו שכח לגבות מאתנו תעריף לילה. 50 מטר מפתח התחנה הורדנו על חפצינו. הדרך הקצרה אל קופת הרכבת לא תישכח ממני כנראה לעולם. לכל ארכה, בשטח פתוח לרוחות, העבירו משפחות שלמות את הלילה. צלליותיהן הכהות של האנשים המסכנים שעל הארץ התמזגו באופן מושלם בקרקע כך שלא יכולנו להבחין בהם בחשיכה. עיסה אנושית אינסופית נפרשה על הארץ מבלי שנוכל למצוא ולו אי קטן של קרקע חשופה להציג בו את כף רגלינו. אנו, שני מערביים כבדים ומדושנים על פקלאותינו היקרות, עשינו דרכנו אל הרכבת בניסיון עקר שלא לרמוס מי מהם ומבלי להעירם.

כמובן שלא צלח הדבר בידינו. מדי פעם שמענו נאקה קלה של מאן דהוא שאחת מגפיו נמחצה תחת נעלי ה-300 שקל שלנו. תינוק התעורר בבהלה ואם ניסתה להרגיעו ללא טרוניה כלפינו, בהשלמה מוחלטת עם המציאות. כממותות בשדה מוקשים חתרנו קדימה תוך פיזור לחישות "sorry" למסכנים שנשטחו על הארץ. מי שלא חווה תחושת שובע קולוניאליסטית שכזו, לא חווה נקיפות מצפון מימיו.

לבסוף הגענו אל הארץ המובטחת. מחלקה ראשונה ברכבת האקספרס "Shatabdi" שתביאנו למחוז חפצנו בשלום. התיישבנו בכורסאות המרווחות והבטנו יחד בקישוטים שנתלו על התקרה, קישוטים שהיו מצועצעים אפילו מכדי לתלות אותם בסוכה. ילד בן 12 חצה את המעבר בין טורי הכיסאות וחילק עיתונים ומים מינרליים. יחד אתנו בקרון נמנו רק עוד שני נוסעים. בפעם הראשונה בחיי זכיתי לשירותי המחלקה הראשונה וציפיתי בהתרגשות לבואה של קייט וינסלט אל סיפון הטיטאניק הדוהרת על המסילה. להפתעתנו, בשעה הנקובה החלה ברכבת תכונה שבישרה על תחילת הנסיעה. חשש התעורר בי: כיצד ייתכן שאירוע כלשהו בהודו יתבצע בהתאם ללוח הזמנים כהלכה? אך לא אלמן ישראלי בהודו. מיד התברר לנו כי הרכבת אמנם תצא בזמן, אך כל המושבים בקרון מכוונים נגד כיוון הנסיעה. הזריחה העולה מעל הנוף החולף האירה את הספר הכפרי של הודו. כפרים קטנים, ג'מוסים רוחצים, בני אדם העושים צרכיהם לאורך המסילה.

שלום להודו

סגרתי את הווילון ופתחתי את העיתון "Times of India" שחולק לנוסעי המחלקה. החדשות לא עניינו אותי כל כך ומצאתי את מוסף השידוכים המפתיע בעוביו. רפרוף מהיר על הכתוב גילה מציאות מעניינת. "לבתנו הרזה הצעירה והיפה דרוש חתן בוגר מינהל עסקים באחת האוניברסיטאות הבאות (כאן הופיעה רשימה של ארבע-חמש אוניברסיטאות נחשבות בבריטניה). קורות חיים יש לשלוח לכתובת הדוא"ל הבאה..." כך, ישר ולעניין. והישירות הזו, שבוודאי היתה פותרת בישראל את בעיית הרווקות המאוחרת במגזר הדתי שלנו, ריתקה אותי. עד כדי כך שקריאת המודעות העבירה את חמש השעות עד לתחנה הסמוכה ל"מיין בזאר של דלהי" מבלי ששמתי לב לכך, והנה שוב נחתנו אל החום והלחות של מרכז תת היבשת.

די נמאס לנו מדלהי והאמת היא שגם קצת מהודו. נכנסנו בספונטניות אל סוכנות הנסיעות של רפול. כעבור דקות ספורות יצאנו ובידינו שני כרטיסים לקולומבו, בירת סרי-לנקה. בפעם הראשונה פנינו מועדות ליעד שאפילו החב"דניק של מלון "הארי ראמה" אינו יכול להבטיח שקיים בו בית חב"ד.