יהודים בונים יהדות

באחת הפעמים שבהן הגעתי לבית ספר משלב, שבו לומדים יחד ילדים מזרמים שונים, ביקש אחד המבקרים לשוחח מעט עם התלמידים. נכנסנו לכיתה ו', והשאלה הראשונה שהציג בפניהם היתה מהי החלוקה בין דתיים לחילונים בכיתה. אחת הבנות נעמדה ובמבט מלא תום אמרה: "אדוני, אינני יודעת, איננו סופרים. אנחנו פשוט כיתה של יהודים, ובונים את יהדותנו ביחד".

 

תשובתה חיממה את לבי. התמימות שבה ענתה הוכיח כי תלמידי מערכת החינוך המשלב חשים בנוח, ללא צורך להתייחס באופן שיפוטי להגדרת יהדותם. אותה ילדה וחבריה מילאו אותי בתקווה. האלטרנטיבה החדשה שנבנית במערכת החינוך המשלבת היא אנטי תיזה לוויכוח המוכר, נוטף השנאה, הפחד והדה לגיטימציה כלפי קבוצות שונות בחברה. נוכחתי כי יש דרך ליצור יהדות שאיננה חרדית או חרד"לית מחד גיסא או ריקה מתוכן מאידך גיסא. נוכחתי שיש תקווה ליצור בתפר בין העולמות יצירה ערכית ורוחנית, רלוונטית ואף  מהפכנית בתוך העולם היהודי. " נוכחתי כי יש דרך ליצור יהדות שאיננה חרדית או חרד"לית מחד גיסא או ריקה מתוכן מאידך גיסא. "

 

מערכת החינוך המשלבת היא אלטרנטיבה חיה ובועטת שכבר קורמת עור וגידים בשטח, ומוכיחה כי בשלה השעה למהפכה האמיתית: המהפכה להפיכת היהדות לרלוונטית בכל תחומי חיינו במרחב הציבורי, שבו לא יכול היה היהודי לפעול משך 2,000 שנות גלות.

 

אחריות על היהדות

המהפכה הציונית, שהחלה לפני כ-120 שנה, הצליחה להביאנו לנחלה, לפחות בכל מה שקשור למצבנו הפיסי-קיומי. הציונות הוציאה את העם היהודי מעבדות לחירות. היהודי, שהיה במצב של סיכון קיומי מתמיד שהידרדר עד לפשע הגדול בהיסטוריה האנושית, הגיע בחסות הציונות אל מקום שבו הוא יכול להיות שותף בקביעת עתידו וגורלו, או בשפת מדע המדינה - למצב של "הגדרה עצמית".  

 

עם זאת, מהתהליך של גאולת היהודי נעדרה גאולת היהדות. הניסיונות המבורכים להתחדשות רוחנית שנעשו בישראל, בין אם על ידי הציונות הדתית ובין אם על ידי התנועה הסוציאליסטית (באמצעות התנועה הקיבוצית), כשלו מסיבות שונות.

 

הקיטוב והפירוד בין המגזר הדתי והמגזר החילוני, שלהם היינו עדים בעשורים האחרונים, מדאיגים אותי מאוד. את "החטא הקדמון" של הקרע אני מייחס למונופוליזציה של היהדות: קבוצה אחת בעם קיבלה את השליטה בפרשנות מהי יהדות, ובכך "פטרה" את הצד החילוני מלקחת אחריות על יהדותו. בבחינת ''יש יהודי של שבת ששומר שבת בשביל כל עם ישראל, אז אני פטור מלבנות את השבת שלי".

 

יתרה מכך, הפיצול נהפך למפלצתי בעקבות השתתת מערכת החינוך על אינספור חלוקות ותתי חלוקות. לכל זרם נבנתה תוכנית לימודים משלו, והדבר גרם לכך שכל זרם גידל בוגרים בעלי "שפה" אחרת. כך התעבתה החומה בין חלקי העם. כל מגזר מתבצר בד' אמותיו ומתחכך רק בשכמותו, והנרטיב המשותף לחלקי העם כמעט ואבד.  

ניסיונות אחרים להתחדשות רוחנית, שבעיניי אינם אלא נסיגה רוחנית ואנטי תיזה של כל הציונות, נעשים בידי גורמים המנסים להחזיר את היהודי להיות שבוי בידי העבר ולהשיבו ל"שטייטל" - לגטו. מאמציהם של אלה דומים להפיכת היהדות לכת. זאת אינה היהדות שלה אני מייחל בתהליך ההתחדשות הרוחנית.

 

למעשה, גם המאבק המתנהל נגד אותם גורמים חרדיים חוטא לדרכו של הרעיון הציוני. הגם שאני מתנגד להשתלטות החרדית והחרד"לית על כלל הפרשנות של יהדותה של מדינת ישראל, אינני רואה כל טעם ותכלית בתוכנית הריאליטי בנוסח "הכה את החרדי".

כשהקב"ה נתן לנו את התורה בהר סיני, לא בכדי הוא בחר שלא להעניק את התורה כולה בכתב. היופי שבתורה שבעל פה טמון בכך שבמעבר מדור לדור מתפרשת התורה תוך שיח ומחלוקת, מלכתחילה ולא בדיעבד. בשונה מכת, ביהדות שאליה אנחנו שואפים אין אדמו"ר המחליט מהי הפרשנות הנכונה. היא נוצרת ומתהווה באופן מתמיד תוך כדי שיח, יצירה וחיבור בין כל חלקי העם. היצירה הזאת תוכל להיבנות רק בתפר שבין העולמות השונים המרכיבים את החברה.

יצירה ששוברת חומות
המהפכה העכשווית כוללת קהילות משלבות, תוכניות "חגים בקהילה", מערכות חינוך - גנים, בתי ספר, מכינות קדם צבאיות ובתי מדרש משלבים, שבהם מתחנכים בצוותא דתיים וחילונים, יהודים יראי שמים המקפידים הלכתית על קלה כחמורה לצד יהודים כופרים החולקים על כל מה שלאמונתי קדוש הוא. תלמידים המגיעים מבתים בעלי אורחות חיים יהודיים מגוונים לומדים ביחד, בונים חיי קהילה משותפים ומכשירים את דור האזרחים הבא במדינה לערכים משותפים.

אף אחד מהם אינו שואף "לגייר" את השני, אלא ליצור תשתית ערכית רוחנית מחברת ורומנטית של הפריה הדדית, הבנויה על המקורות ועל הרצף היהודי ההיסטורי. היא היא המולידה את הציונות המתחדשת ואף מעצימה את לימוד התורה באופן הרחב והמרתק ביותר. 

 

חלקים שונים באוכלוסיה עדיין חוששים שמא ילדיהם ילכו לאיבוד במערכות החינוך המשלב, אך בעיני הם לא מבינים כי הבדלנות היא זו שתוביל אותם ואת החברה כולה לאבדון. חיי השיתוף לא רק מסייעים להגדיר את זהותנו היהודית, אלא הופכים אותה לרלוונטית לגבינו ולגבי ילדינו. הם מאפשרים לכל אחד מאתנו לזהות את דרכי הביטוי היהודיות ולהבטיח המשכיות משמעותית ומודעת כחברים מזדהים ומזוהים בעם היהודי.

 

בשנים האחרונות גרם הפילוג לכך שגם הערכים המרכזיים של הימים הנוראים הלכו לאיבוד בתפר שבין דתיים לחילונים. קחו לדוגמה את מושג התשובה: אנחנו, הדתיים, לא צריכים את התשובה שהרי אנו דתיים ולכן מושלמים. הם, החילונים, צריכים את התשובה - אבל הם רואים במונח הזה מושג דתי שלא קשור אליהם. וכך נותר מושג התשובה, שהוא חידוש יהודי מהפכני, מיותם ולא רלוונטי לאיש.

 

"למען אחיי ורעי אדברה נא שלום בך" הוא תנאי מקדים ל"למען בית ה' אלוקינו". הדאגה לכלל ישראל היא תנאי מקדים לכך שאפשר יהיה להתחבר לקודש. הערבות ההדדית של כלל חלקי העם קודמת לחיפוש מחילה לפני בורא עולם. הבנייה והיצירה המשותפת הן דרך לחיבור האחד לשני.

 

ערב הימים הנוראים השתא, השמחה והתקווה תופסות את מקומו של הייאוש מול היצירה החדשה, שבבנייתה שוברת חומות מבוצרות. אם המהפכה אכן תניב חידוש רוחני, פרשני, מנהיגותי וחינוכי כל תחומי החברה הישראלית יקבלו תפנית לכיוון של חברה טובה וצודקת יותר.

 

לשתף את יהדות העולם
אין איש יודע מה תלד ההתחדשות, שכן היא אינה שייכת לאף גורם או מגזר ותוצאותיה הינן בגדר תקווה. חוסר הוודאות מוסיף עניין ומדגיש את היותה של ההתחדשות מרתקת. באופן אישי אני מתפלל, ואינני יכול להיות בטוח שתפילתי תיענה, שאוכל להזדהות עם תוצאותיה.

המהפכה של החינוך המשלב ושל הקהילות המשותפות לדתיים ולחילונים היא חלק ממהפכה של יצירה ערכית יהודית מתחדשת בכל תחומי חיינו המתרחשת בשנים האחרונות, בתחומי המוזיקה, הסביבה, הבריאות, החברה, הכלכלה, לימוד תורה מתחדשת והיחס לאחר. זהו חלון הזדמנות היסטורי לגאול את יהדותנו ולחברה לקרקע שאליה שבנו.

 

שומה עלינו להרחיבו ולכלול בתוכו גם את יהדות העולם, שעמדה איתנה לצדנו במאבק הקיום בברית גורל משותפת. היא דיממה אתנו באובדן האולטימטיבי של השואה, ליוותה אותנו בבניית תשתית המדינה ובחיזוקה, במאבק הקיומי של המדינה, בחרדה של הימים שקדמו למלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במאבק למען היהודים שחיו נטולי חופש בגלות הכפויה, במאבקים הגדולים למען יהודי ערב, יהודי ברית המועצות ויהודי אתיופיה. ברגעינו המשמחים, וגם באלה הקשים, עמדה יהדות העולם לצדנו.

 

כל עוד היה מדובר במאבק של הישרדות וקוממיות, לא היה ספק באשר למעורבות ולאכפתיות של יהדות העולם. אמנם לתחושתנו עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, אך בפרספקטיבה של יהדות העולם פרק ההישרדות בקיומה של מדינת ישראל הסתיים. האתגר העצום העומד לפנינו הוא להמשיך ולמצוא את החיבור, אתגר קשה במיוחד ביחס לדור הצעיר.

לצערי, קיימת תחושה של התנתקות. חלקים גדלים והולכים של יהדות העולם מאבדים את הזיקה לישראל. איני מתכוון לחלקים הקולניים המוחים ומפגינים נגד קיומה של מדינת ישראל, אלא על אלה שאינם יכולים להתחבר למה שמצטייר כיהדותה של המדינה היהודית. היהדות - כפי שהיא באה לידי ביטוי בישראל - אינה משחקת תפקיד בחייהם, בערכיהם ובעולם הזהות שלהם. 

 

ההתנתקות מהציונות ומישראל עלולה להיות השלב האחרון של ההתנתקות מיהדותם. הטפה לעלייה, תוכניות של זהות יהודית של גוף כזה או אחר, כמו גם נאומים חוצבי להבות נגד נישואי תערובת, אינם הדרך לפתור את תופעת ההתנתקות.  

 

הפתרון עשוי להיות שותפות אמיתית של יהדות העולם בהתחדשות בישראל ובבניית יהדות ערכית רוחנית ורלוונטית. אם נשכיל להצליח בכך, נוכל להתעשר מהשיח עם יהדות העולם, ויהדות העולם תוכל לקבל תורה מציון. תורה שיכולה להיות משמעותית ליהודים מכל הזרמים - הן לאלה המחוברים והן לרוב היהודים שאיבדו את הזיקה ליהדות המאורגנת. תורה שיכולה להיות רלוונטית בקהילות, בקמפוסים, במשפחות צעירות ובמחנות הקיץ. תורה שתעניק חיבור אמיתי של זהות, תוכן ועומק בין חלקי העם היהודי. תורה שתהיה חלק מעולם ההתחדשות היהודית ציונית של המחר. 

 

תנובת החינוך המשלב והקהילות המשותפות עשויות להעביר אותנו מהשלב של ברית גורל לשלב של ברית ייעוד. אותה ילדה אמרה - כולנו יהודים שבונים יחד את היהדות. יצירה מרהיבה ומרתקת, של יהודי ישראל והעולם, שעשויה להיות לברכה לא רק לנו כעם, אלא אף להוות מסר אוניברסלי עבור כלל האנושות. ההיסטוריה היהודית העבירה אותנו דרך ניסיון של חוסר ביטחון שהניב עולם של ערכים ובתוכם ההבטחה לתקווה של מחר. העולם של היום משווע לתקווה ולתיקון למען דורות הבאים.

Model.Data.ShopItem : 0 6