כי מדיבור האדם, נוצרים מלאכים טובים או רעים, כפי דיבורו.
(שער רוח הקודש, דרוש א', עמ' ט')
תורות הנפש והגלגול הקבליות הושתתו על האבחנה בין הנפש הפיזית, הארצית, לבין הנשמה, שהיא אותה הווייה מטאפיזית, טרנסדנטלית, נצחית, שמקורה אלוהי. הנפש היא מקום מושבם של הרגשות, של האישיות או התודעה. כלומר, רגשות שנאה, צרות עין, קנאה, נקמה, ייאוש וכד' מקורם באישיות. הם מצביעים על אותם רבדים בנפש שמבקשים להם תיקון, השלמה וריפוי. החוכמה, האהבה, החן והחסד הם מעצמותה של הנשמה, בבחינת אותן אבנים טובות שהנשמה ניכסה לעצמה במהלך מסעותיה. הזיקה בין הנפש לנשמה מלמדת על דרגתה של אותה אישיות, על רמת מודעותה, שהרי תכלית חיי הרוח של האדם היא היכללות ודבקות ברוח האלוהית, ובסופו של המסע שבה הנשמה אל המקור האלוהי הבורא.
תורת הנפש הקבלית התבססה על מערכת של יחסי גומלין בין נשמת האדם לבין מקורה האלוהי. השפע, הנובע מעולם האלוהות ומקיים את האדם, מותנה בפעולת גומלין מצדו של האדם היהודי. זו מתמצה בפעילות תיאורגית של לימוד תורה וקיום מצוות, של כוונות וייחודים.
אהבה ואחווה
כל העושה מצווה אחת קנה לו פרקליט אחד וכ', כי מדיבור האדם נוצרים מלאכים טובים או רעים, כפי דיבורו.
דפנא לוין כך אומר ר' חיים ויטאל. אשר על כן, כל דיבור של האדם, כל כוונה, כל רגש וכל מצווה שהוא מקיים מהווים פעילות רוחנית שיוצרת מלאך. לפעילות זו יש השפעה ישירה הן על העולמות התחתונים והן על העולמות העליונים. כלומר, היא מושתתת על התפיסה המהפכנית הרואה באדם שותף בבריאה המתחדשת בכל רגע ורגע. מצד אחד, יש קסם רב בתפיסה זו, ומצד אחר, גם אחריות כבדה. בתפקיד שממלא האדם בדרמה שכתב הבורא יש לעיל ידו להצטיין או להיכשל, ואולי לא להשתתף בכלל. יש בידו לברוא, אך גם להחריב, יש בידו לעודד ולעורר תקווה, אך גם לזרוע ייאוש. הוא יכול לשורר וגם לקלל. הוא יכול להחיות כמו גם להרוג. מוות וחיים לא רק ביד הלשון. אלא גם במעשיו של האדם.
השנאה, שהיא מן הרגשות היותר חמורים, משום שהיא מניעה מהלכים שליליים נלווים של אלימות, נקמנות, משטמה ועוד, מוגדרת כמקום שהאור נעדר ממנו. היא מסמנת מקום של חולשה גדולה, הואיל ואדם שלם ומאוזן אינו מסוגל לשנוא או להרע לאחר. מכאן, שמנקודת ראייה טרנספרסונלית, חוויית השנאה על כל הנובע ממנה מצביעה על מהלך של תיקון ההולך ומתרקם עבור אותה נשמה.
תיקון מתרחש גם ברמת הכלל. גם חברה, לאום, והעולם כולו עוברים תהליכי תיקון, השלמה, ריפוי והתמרה. הקארמה של העם העברי מהווה דוגמה מובהקת לעיקרון זה. הדברים הבאים, המובאים מהזוהר, מלמדים עד כמה חשובה היתה אהבת הנפש לר' שמעון:
כל החברים בימי ר' שמעון, אהבת נפש ורוח היתה ביניהם, ולפיכך בימי ר' שמעון בגלוי היה. כי ר' שמעון היה נוהג לומר: כל החברים שאינם אוהבים זה את זה גורמים שלא ילכו בדרך הישר... והשכינה מסתלקת מהם... ועוד עושים פגם בתורה, שהרי התורה אהבה ואחווה ואמת יש בה. אברהם אוהב את יצחק, יצחק את אברהם, ומתחבקים זה בזה, יעקב שניהם אוחזים בו באהבה ובאחווה, נותנים רוחם זה בזה. החברים זקוקים לדוגמה זו, ולא לגרום פגם. (זהר, ח"ב, ק"צ, ע"ב)
הרעיון הזוהרי אמנם מכוון לכך שהאהבה והאחווה, האיחוד בין החברים, מעלים את תודעתו של המקובל ומאפשרים את הבנת סתרי התורה העמוקים, אולם הוא מדבר גם על הסתלקותה של השכינה ככלל מן המקום שממנו נעדרות האהבה והאחווה. הסתר הפנים שחווה עולמנו מלמד כי אנו זקוקים נואשות לדוגמה שהביא ר' שמעון, לא פחות מן החברים.
אין שטן ומקטרג
ספר "שבחי האר"י" מתעד גם הוא את החשיבות העצומה שייחס האריז"ל לשלום ולאחווה בין החברים מחבורתו שהיו יושבים לפניו. וכך אומר הכתוב: ולסוף ד' חודשים נפלה קטטה בין הנשים, והנשים הגידו לאנשים, ונמשך הדבר עד שנתקוטטו החברים זה עם זה. והרב עשה שלום ביניהם, ואמר להם דעו לכם שכל זמן שאהבה ואחווה ביניכם אין שטן ומקטרג יכול לעשות עמנו רעה, כי ה' ומלאכי השרת שומרים אותנו מכל נזק, ואם תחזרו להתקוטט דעו לכם שמרה תהיה באחרונה. והנשים בלי דעת הסיתו לבעליהן ונפלה קטטה בין החברים יום שישי עד שנשמע קולם למרחוק... אמר להם... מפני שראיתי לסמאל בעת קבלת שבת ואמר פסוק זה, גם אתם גם מלככם תיספו [שמוא"א י"ב, כ"ה], מכאן נראה שניתן לו רשות לשלוט בי... בשביל הקטטה שהיתה ביניכם היום, שכל זמן שהיה שלום ביניכם אין שום מקטרג היה יכול לקטרג. ובמעט ימים כן היה, שהרב חלה את חוליו חולי המגפה אשר בה נתבקש בישיבה של מעלה.
דברינו מכוונים היו להצביע על כך שהשנאה שאנו עדיין חווים היום מבית ומחוץ מלמדת כי קפיצת המדרגה וההתמרה בתודעתנו כחברה, ובזו של העולם סביבנו, הן רק בראשיתן. ככל שתגדל מודעותנו, ככל שילכו ויושלמו התיקונים, לכשתסתיים מסכת הגלגולים, לכשתיבנה אותה מסה קריטית ראויה של אנרגיה רוחנית של אהבה, וכשהאור יגבר על החושך, ישתנו פניו של העולם. או אז תבוא הגאולה.
דפנא לוין היא תלמידת מחקר בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן ויועצת רוחנית. ספרה "להתהלך בין העולמות - האלכימיה של הנשמה" ראה אור לאחרונה בהוצאת נוצה וקסת.
