התיקון יבוא אחרי השבר

שונאים, סיפור אהבה

social
facebook whatsup email tweeter
יובל ריבלין //
13.7.17
שונאים, סיפור אהבה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
התיקון יבוא אחרי השבר
הסרטים "עד סוף הלילה" ו"החיים על פי אגפא" מציגים את השנאה כתכונה יהודית, שבלעדיה תתקשה החברה הישראלית לשרוד. והפתרון? הוא לא טמון ביהדות. יובל רבלין על השנאה בקולנוע

את ספרו "הכתם האנושי" בחר פיליפ רוֹת להקדיש להתבוננות מרוכזת בטבעה של השנאה האנושית. על פי רות, השנאה, שהשפעתה על המתחולל בעולם חזקה לאין ערוך מזו של תאומתה הצחורה – האהבה, נובעת מהנטייה המוכרת לראייה פשטנית וחלקית של המציאות.

 

" הסרטים האלה בחרו להציג את השנאה כתכונה יהודית, המעניקה חיוניות לחברה הישראלית המתקשה לשרוד בלעדיה. שניהם התקשו להצביע על מרכיב פנים יהודי שעשוי לספק מזור לשנאה הממאירה. "

הקטרקט המוטל על עיני רובנו מונע מאתנו מלהכיר במציאות על שלל צדדיה ולראות את הזולת על מורכבותו. הוא מוביל אותנו לפתח יחס של בוז ועוינות המופנה כלפי כל מה שאיננו מצליחים להבין. "יש אמת ויש אמת", כותב רות, "ואף שהעולם מלא באנשים שמסתובבים ומאמינים שיודעים עליך הכול, עליך או על שכניך, אין סוף ואין שיעור למה שלא ידוע. האמת על אודותינו היא אינסופית. בדיוק כמו השקרים".

 

לשנאה הנולדת מתוך בורות ואטימות מוקדש יצירתו הקולנועית של אסי דיין. כמעט בכל סרטיו ניסה דיין, יוצר פורה, אינטליגנטי ומתריס, להציב מראה רושפת שתצייר את דיוקנה של החברה הישראלית. רוב הסרטים שכתב וביים, וחלק ניכר מהסרטים שבהם כיכב כשחקן, עסקו בשנאה המפעפעת בחברה וניסו לרדת לשורשה.

 

שניים מהסרטים האלה בחרו להציג את השנאה כתכונה יהודית, המעניקה חיוניות לחברה הישראלית המתקשה לשרוד בלעדיה. שניהם התקשו להצביע על מרכיב פנים יהודי שעשוי לספק מזור לשנאה הממאירה. שניהם הצביעו על קוצר הראות כקרקע הפורייה שבה נובטים זרעי השנאה.  

 

אפילו האהבה לא מגשרת

 

בסרטו של איתן גרין  מ-1985, "עד סוף הלילה", מגלם דיין את דמותו של גיורא, קצין קרבי ששוחרר מצה"ל בנסיבות לא ברורות ומבלה כעת את לילותיו בהגנה על פאב שבבעלותו מפני נציגיו משולחי הרסן של העולם התחתון. אל עולמו האלים והמסוכסך חודר אביו הזקן והמהורהר, קתולי המתקשה להבין את אורח חייו האגרסיבי של בנו.

 

ytn_gryn
תהומות של שנאה. איתן גרין. צילום: יח"צ

באחת מהסצנות היפות בסרט, אחרי לילה שבו נאלץ האב לשמש עד למאבקיו האלימים של הבן, יושבים השניים זה מול זה ותוהים בצוותא על פשר העוינות של גיורא לעולם הסובב אותו. "זה כל כך מכוער", מטיח האב בבנו, "המכות שלך וההתחבקויות שלך...השפה שלך והשתיות שלך. רק שפתאום מכל זה עלולה גם לצוץ גוויה. אם הכל היה כל כך טוב כמו שאתה עושה את עצמך, לא היה לך קשה כל כך ולא היית שותה כל כך והיה לך יותר זמן לעצמך ולמשפחה שלך".

 

גיורא עונה: "אני שונא את ההליכה שלך לביקורי חולים. אני שונא את ההליכה שלך לכנסייה. כל זה נראה לי שיגעון אחד גדול. אני באמת שונא את זה".

 

"כשאתה אומר 'שונא' כמו שאמרת עכשיו", מתקשה האב להתאפק, "אתה ממש מתכער". הבן חותם את הדיון: "אתה שונא אותי לפעמים, לא?".

 

תהום השנאה ואי ההבנה הנפערת בין האב ליוצא חלציו מעוררת חשש כבד ביחס ליכולתה של האהבה המשפחתית לגשר על הבקיעים. גרין עושה שימוש נבון בדמותו המוכרת, הצברית, הכה ישראלית של דיין ובנכונותו להצביע על הרגשות השליליים הפועמים מתחת לחזותו. אלה תורמים לחידוד האמירה המרה שהוא מבקש לנסח: בשנאה יש יסוד מדבק, סמוי בשלביה הראשונים של המחלה אך גלוי וכעור בשלביה הסופיים, החסינים בפני טיפול. כאלטרנטיבה למגיפה הישראלית מציע גרין את דרך החסד הנוצרית של האב. הוא מתקשה להצביע על פתרון יהודי יותר.

 

משתיית רעים לחידלון


השנאה עומדת גם במרכז סרטו החשוב ביותר של דיין, "החיים על פי אגפא". בסרט, שכתב וביים ב-1992, מוטחים זה בזה נציגים שונים של הציבוריות הישראלית. בלילה אחד נחשפים פניה המוגלתיים והמדממים של החברה הישראלית כולה. מסגרתו העלילתית של הסרט מזמנת את נציגיו המגוונים של הקולקטיב הישראלי אל שטחו המצומצם של פאב תל אביבי. מה שמתחיל בשתיית רעים לא מזיקה מסתיים במערבולת אלימה של מוות וחידלון.
gp_shlyshyh
כפרה דם, אש ותמרות אשם. החיים על פי אגפא

נדמה כי גם בסרט זה נובעת ההתגרות המילולית של החיילים הישראליים בעובדי המטבח הערביים מאי הבנה של מצבם. ההתנשאות של נגן הפסנתר ה"צפוני" כלפי שלושת עוברי האורח המזרחיים הנקלעים בטעות אל הפאב טמונה בקוצר ראות יסודם. קורי השקר, החוצצים בסרט בין יושבי הפאב השונים, מובילים לסופו האפוקליפטי של הסרט, והם נאלצים לכפר על חטאיהם בדם, אש ותמרות אשם.

 

בדומה לסופו הפסימי של "עד סוף הלילה", גם זה של "החיים על פי אגפא" מייחס את השנאה לתחומה של היהדות הישראלית ואת הפתרון לשנאה הוא בוחר לייבא מהנצרות. ובכל זאת, בחירתו של דיין לחתום את סרטו בשיר "מי באש" של ליאונרד כהן - יש בה מן הנחמה. כאילו הוא אומר: הרי יש תמיד מקום לתיקון. יש תמיד מקום לאמירה יהודית גם בסרט מנוכר עד כאב. אחרי השבר עשוי לבוא תיקון. אחרי תשעה באב יגיע ודאי יום כיפור.

 

יובל רבלין הוא מרצה לקולנוע במרכז הרצוג ללימודי יהדות.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus