הכל מתחיל בחינוך
שונאים, סיפור אהבה
social
facebook whatsup email tweeter
כרמית ספיר-ויץ //
23.7.09
שונאים, סיפור אהבה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הכל מתחיל בחינוך

כאדם מחונך לשנוא, הוא מתקשה להבחין בין אויב לאוהב. אביגדור קהלני - שונאים, סיפור אהבה?

 

 qhlny_tsylvm_yshrl_hdry
צילום: ישראל הדרי

בשירי "לבי העצמאי" אני כותב על כך שדרכי לבי נשגבות מבינתי. "תופס עלי פיקוד, מרים את האף/ על אהבה ושנאה - ההחלטה בידיו".

 

כאשר מדברים על שנאה, תמיד חייבת להיות סיבה. היא איננה באה מן השמים. אדם שונא אדם מפני שהוא פגע בו, העליב אותו או הלבין את פניו ברבים. הקנאה היא מחלה המביאה לשנאה. קנאה היא תכונה אנושית הקיימת בבני אדם, ומי שלא מתגבר עליה סובל כחולה. הוא כואב ודואב, והופך אותה מבלי דעת לשנאה.

 

אינני רוצה לשנוא ואני שונא להיות שנוא. אני לא שונא אף אחד, כך חינכתי את עצמי. אני יכול להתרחק מאדם ולהתעלם ממנו, אבל מעולם לא השתמשתי במושג "שנאה". עשיתי הכל כדי לחנך את עצמי שלא לקנא. סבלתי רבות מקנאה כלפי, ראיתי אנשים מתייסרים מכאב הקנאה ולא הייתי רוצה לעבור איתם את החוויה. שנאה היא רצון בנקמה. אויבינו שונאים אותנו והם רוצים לנקום בנו.

לא לימדנו את ילדינו לשנוא, ולכן צורת הלחימה שלנו, כצבא, היא הרבה יותר אנושית. לי באופן אישי יש סיבה לשנוא את אויבינו: הם הרגו את אחי, את אחיה של אשתי ואת חברי, והשכיבו אותי במשך שנה בבית חולים. ועדיין, אין בי שנאה. אני תולה זאת בצורת החינוך שלנו: חייל שונא נלחם באכזריות וייתכן שהוא משיג את יעדו ביתר קלות, אולם כשאתה מחנך מישהו לשנוא, הוא מפסיק להבדיל - הוא שונא את האויב, וגם וכששכנו מרגיז אותו, הוא שונא אותו.

 

אני מתעודד מכך שאיננו מחונכים או מחנכים לשנוא. אילו היינו מלמדים לשנוא, היינו שונאים את עצמנו, את שכנינו ואת חברינו, והגבולות כולם היו נפרצים.

 

לאחרונה ראה אור ספרו של אביגדור קהלני, "את לי הבית".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus