הזעקה עדיין מהדהדת

אילו הדור שלנו היה מוצא עמוד אש משלו, ולא מאיים לשרוף מציאות בחרון אפו - דיינו

 

את קמחית (שם בדוי) הכרתי לפני שנתיים בנסיבות משמחות. לאחר כמה ניסיונות כושלים לבסס קשר רומנטי, פירקנו את החבילה. מהאש נותרו גיצים: קשרי ידידות רופפים, קצת פייסבוק, כמה מסרונים, ולפעמים פגישות סרק וקריצות חסרות משמעות שהציתו איזה הרהור. אבל לא, אין מצב. הבחורה מגניבה עלי בכמה וכמה מידות.

 

באוגוסט של המהפכה נתקלתי בה בשדרות רוטשילד - על רקע האוהלים, הדגלים, הצבעים, השאון, השמחה וההמולה. אחרי חילופי דברים קצרים, שכללו עדכונים אישיים, יצאה המדרובה כהרגלה מעורה:

 

  " ואז מגיעה המחאה הזאת משום מקום, והאנשים שכל חייהם רצו להיות שייכים למשהו פתאום מוצאים את עצמם טובעים בים של ידיים, וזה לא שהם באמת נדרשים עכשיו לדיור בר השגה, לביטוח לאומי, להגדלה של תקציבי הרווחה, החינוך, הפנים או הביוב. לא, הם לא! ממש, ממש לא! "  

"זה אדיר!"

 

"אני לא יודע".

 

"יו..! ידעתי, אתה כזה ההפך כל הזמן. תתחבר, תנסה! מה יש לך להפסיד".

 

(אני נואם על המסרים הכלכליים הבעייתיים של המחאה, ולאחר מכן קמחית מזכירה לי שאני קוקו, ומודה שגם לה קצת צורם שבהפגנות צועקים "העם רוצה צדק חברתי", אבל, וכאן יש אבל גדול מאוד - זה בכלל לא הקטע).

 

"התל-אביבים סוף סוף מכירים אחד את השני. כל יום אתה יוצא מהבית, ויש לך אויש כזה. ופתאום אפשר לבוא לכאן. הקמתי אוהל ליד בלפור. כל ערב אפשר ללכת, ופתאום הצווארונים עם הפרצופים העייפים וחסרי ההבעה מהאוטובוס של הבוקר מחייכים. הם לא רק מחייכים, הם גם מקימים לידך אוהל, ומישהו מביא גיטרה, ופתאום כולם מזיעים אחד לתוך השני, מתחבקים, כאילו אין גבולות בכלל. זה אדיר! זה דבר אדיר שקורה לעיר הזאת!", היא פסקה.

 

והיא צדקה.

 

ההתמקדות שלי בסעיפים ובתתי הסעיפים של המצע האנרכיסטי, סוציאליסטי, קומוניסטי, ריכוזיסטי של המחאה לא איפשרה לי לראות מה מבעבע ברוטשילד מתחת לפני השטח. הבנתי שלפני שהמוחים דנו או נלחמו על רעיונות, הם התפרקו, זעקו וזעמו. אמנם לא כולם, אבל הלב הקשה, הצעיר, הזועם והלוהט של המחאה הורכב מאנשים שפשוט נמאס להם. מהכל. מהמצב. מעצמם.

 

זה לא קרה ברגע אחד, ולא היה לזה רק גורם אחד, אבל זה קרה: הכסף של ההורים, ההבטחות שפיזרה המדינה, המורים שמהם לא ממש פחדנו, האינטרנט, הטלוויזיה, הכבלים, הפלאפון, הגלולה, הרעיון הברור מאליו שכל אדם יכול וצריך לברוא ולהביע את עצמו בכל דרך שירצה (כל עוד הוא לא פוגע באחר), המוזיקה שצבעה כמעט כל רגע בחיים ושאנחנו כבר לא יכולים בלעדיה, ומתוך כל זאת חוסר הצורך והיכולת להכריע, להתאמץ, להילחם ולכאוב כוננו בישראל דור אפאתי ואגוצנטרי.

 

אלא שאנשים לא באמת אפאתים. בתוך תוכם הם בוערים, משוועים לקשר, ליחס, למשמעות, למשהו מחוץ לעצמם - וככל שהפער בין הרצון הזה למציאות גדל, כך גדל התסכול שלהם. כדי להסתיר את העצב, הבדידות והתלישות הם עוטים על פרצופם הבעה-לא-הבעה, מסכה נבובה, וככה הם עולים לאוטובוס של בוקר שלוקח אותם לעבודה, ובדרך פוגשים את קמחית שכבר לא תהיה שלי.

 

ואז מגיעה המחאה הזאת משום מקום, והאנשים שכל חייהם רצו להיות שייכים למשהו פתאום מוצאים את עצמם טובעים בים של ידיים, וזה לא שהם באמת נדרשים עכשיו לדיור בר השגה, לביטוח לאומי, להגדלה של תקציבי הרווחה, החינוך, הפנים או הביוב. לא, הם לא! ממש, ממש לא! הם אשכרה רוצים צדק חברתי, שזה בתרגום לעברית של זקנים:

שהאושר הזה, שהיחד הזה שאנו חווים, שהיכולת לחגוג את פסטיבל ההתפרקות של רוטשילד ולהרגיש שאנחנו מרכז העולם ולא-צריך-שום-דבר, ושהרגע המאושר הזה שבו אנחנו לא צריכים להתאפס - לא על עבודה, לא על תואר, לא על אישה או איש, לא על חשבון בנק ולא על אף אחד מהחלומות של אבא ואמא - פשוט יימשך לנצח. זה צודק! וזה חברתי! תראו את כל האנשים פה סביבי שלא חושבים על שום דבר. כל כך כיף לנו פה עם הגיטרה, ואני כל כך לא רוצה להתעורר מחר להתמחות במשרד רואי חשבון ולחבוש מסיכה על כל המועקה שהצטברה לי בפנים.

 

בסופו של דבר המצב הנפשי של הדור שלנו היתרגם בידיהם של מנהיגי המוחים לרשימת קניות אינסופית ובלתי ישימה של צעדים כלכליים-חברתיים שאותה אפשר לתמצת בשלוש מלים: תנו לנו עוד - לא רוצים לגדול.

 

זה היה משא ומתן משובלל בין דור המסרב להתגבר למבוגרים שלא מצליחים להבין שלא מדובר בעוד הפגנה פוליטית, אלא בתנועת מחאה נגד המציאות. לזכותם של המוחים ייאמר שהאחריות למצבם נחה גם על כתפי מדינה והורים שפינקו אותם יתר על המידה; לזכותם של המבוגרים ייאמר שגם המוחים המתבגרים לא הבינו מה עובר עליהם.

 

 

המחאה אולי נגמרה ואולי תחזור, אבל בין כך ובין כך היא חיה, בועטת וזועמת בכל אחד מנציגיו של פלח דור אבוד שטעם למשך קיץ קצר משהו שמזכיר חופש. רק מזכיר.

 

כי חופש אמיתי הוא חיים בעלי משמעות, וחיים כאלה אפשר לחיות רק כשחיים למען דבר שגדול ממך. לסבא וסבתא רבא שלנו זו היתה הדת היהודית על הלכותיה ופלפוליה, לשני הדורות שהגיעו אחריהם זו היתה הציונות, וכעת אנחנו צריכים לפשפש בישן ולהמציא מתוכו את המשמעות שלנו. הלוואי שנצליח. הלוואי שנפסיק לזעום ונתחיל לבנות את עצמנו ואת ארצנו.

 

Model.Data.ShopItem : 0 6