"ירושלים – האור שלך מטיל מומים": ראיון עם המשוררת עדי קיסר
בועטים
social
facebook whatsup email tweeter
עמיחי חסון //
8.11.14
בועטים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

"ירושלים – האור שלך מטיל מומים": ראיון עם המשוררת עדי קיסר

בערב ההשקה לכבוד ספרה של המשוררת הערס-פואטית עדי קיסר אפשר היה להיווכח באנשים שמפיהם כתבה את שיריה. בראיון שערכנו עמה בעקבותיו, הסבירה מדוע רצתה להפוך ערבי שירה לחאפלה ומדוע ביאליק לא מדבר אליה

א.

המון האדם שהגיע לערב ההשקה לכבוד "שחור על גבי שחור", ספר הביכורים של המשוררת הערס-פואטית עדי קיסר, נדחס בצפיפות לתוך ארבע ועשרים, פאב ירושלמי קטן במרכז העיר. ההדים שעוררה קיסר חרגו מזמן מהביצה הקטנה של עולם השירה הישראלי ונהיו לתופעה תרבותית-חברתית יוצאת דופן. הפסיפס האנושי שהגיע לאירוע היה בהתאם: סקרנים וחברים ותיקים, משוררים מוכרים בצד אנשים שבאו לראשונה לערב שבו קוראים שירה.

אבל הקהל המעניין ביותר אכלס את שורת הכיסאות הראשונה, זאת שצמודה לבמה המאולתרת. חבורת נשים תימניות מבוגרות, בנות משפחה של המשוררת ברובן, שתפסו מבעוד מועד את המקומות הטובים. הן לא שותות בשעות מאוחרות שכאלה וממתינות בסבלנות לפתיחה. "אני מתרגשת כאילו עדי התחתנה", אומרת אחת מהן לאחרת. "ספר זה ילד", עונה לה האחרת, "האירוע הזה הוא כמו ברית מילה".

 

לאורך הערב היה קשה להסיר מהן את העיניים. מי שרוצה להבין את מקור הכוח של קיסר היה צריך להתבונן בתגובות שלהן לשירים המוקראים. הן הגיבו חזק, בקול, במחיאות כפיים נרגשות ובבכי מלא דמעות – תגובות שונות כל כך מהאיפוק המקובל בערבי שירה שכאלה. הן דקלמו את מילות השירים בעל פה, ביחד עם המשוררים המקריאים, והעניקו בהירות לעובדה שקיסר כתבה חלק גדול מהשירים מפיהן; שהיא כתבה את הסיפור שלהן במילים שלה. מסע מתימן לירושלים שלפעמים נדמה כנעדר שפה כמעט. כשתומר, אח של עדי, מקריא שיר, הוא מזכיר שהמהפכה של אחותו אולי התנהלה בתל אביב ומזוהה איתה אבל התחילה בירושלים, והיא תוצר של עיר הולדתה.  

 

אחר כך הקריאה קיסר את "אם אשכחך", השיר שכתבה על הבירה: "רצתי לתת בך אותות / לכתוב בך אותיות / רציתי לכתב אותך בי / רצתי שתכתבי אותי בתוך / רציתי לקעקע על ערפי אם אשכחך. / ירושלים." המשורר שחר-מריו מרדכי, שיושב לידי, מזכיר לי משפט שמיוחס לרבי שמואל הנגיד: "משורר שכתב חמשת אלפים שיר ולא כתב שיר לירושלים - אין הוא משורר. מי שכתב אפילו שיר אחד ויחיד בחייו והוא שיר לירושלים - משורר".

 

ירושלים בשפתה של קיסר היא "ג׳רוּז", שם חיבה שמנסה להקליל את הכבדות המובנית של האבן. "כל אירוע בג׳רוז מרגש אותי", היא אומרת, "כי ירושלים גידלה אותי. יש את אימא ואבא – ויש את ירושלים. היא חלק מאוד גדול ממי שאני. העיר הזאת מרתקת אותי, והמורכבות שלה מפעילה אותי כל הזמן. אני מאוד אוהבת את האנשים שלה, את השפה, את האוויר".

 

אבל היא גם מסובכת וקשה ולא תמיד פשוטה. את כותבת בשיר: "ירושלים – האור שלך מטיל מומים".

"אני חושבת שירושלים מעמתת אנשים עם מקומות לא פשוטים שקיימים בעצמם כאינדיבידואלים, וגם את כולנו כחברה. זה טוב שאנשים לא מרגישים בה תמיד נוח, כי אז יוצאים הדברים המעניינים. במקום שנוח בו הרבה פעמים לא שואלים שאלות ועומדים במקום. זה משעמם בעיניי. אני חושבת גם שאפשר ללמוד מירושלים שיעור גדול בענווה – כי היא כל כך נצחית, ואנחנו כאן לשנייה. ג׳רוז זה הבית – עם כל הטוב והרע. לא הייתי בוחרת שום עיר אחרת להיוולד ולגדול בה. זו זכות גדולה שנפלה בחלקי".

 

ב.

"שחור על גבי שחור", ספר השירה הראשון של עדי קיסר, הוא מסע פואטי שגולת הכותרת שלו מבקשת "להחזיר עטרה ליושנה" – ממש כשם המהפכה הפסיקתית-חברתית של הרב עובדיה יוסף. כמוהו, גם קיסר מנסה לחשוף את מקומות הבושה הישנים ולכתוב אותם מחדש, במבט גאה ומודע. "המזרחית שאתם לא מכירים", היא קוראת לעצמה באחד השירים.

 

הפרויקט המרכזי של קיסר בשנה האחרונה היה ערבי "ערס-פואטיקה", שייסדה וערכה: חפלה גדולה של הקראת שירה, ערק שנשפך כמים ורקדניות בטן על רקע שירים של עומר אדם (שהושמעו לא בקטע אירוני – אלא כמגדירי זהות). יחד עם משוררים נוספים שמזוהים עם הקבוצה, כמו רועי חסן, שלומי חתוכה וישראל דדון, היא הציפה מחדש את הדיון על קבוצת הכוח בתרבות.
 

 
עדי קיסר מקריאה את שירה "אני המזרחית" באחד מערבי "ערס-פואטיקה"
 

בוויכוחים, שחלקם התנהלו מעל דפי עיתון "הארץ", זכתה הקבוצה, כמו קיסר עצמה, להערכה מחד, ולהאשמות באיכות פואטית רדודה ופרובוקטיביות מאידך. אבל מבחינתה, "ערס-פואטיקה" היתה הדרך היחידה להתבטא. "התחלתי את ערבי ערס-פואטיקה זמן מה אחרי שהתחלתי לכתוב שירה", היא מספרת, "כי הרגשתי מאוד זרה בעולם השירה הישראלי".

 

מאין הגיעה תחושת הזרות?

"השירה נראתה לי כמו ז׳אנר מאוד אליטיסטי ונפוח. הלכתי לכמה ערבי שירה בתל אביב, ולא אהבתי את האווירה ואת הווייב. רוב השירה ששמעתי שם לא נגעה לי. תיארתי את זה בשיר שפותח את הספר: 'הלכתי לאירוע שירה/ עמד שם אחד/ הקריא את המילים/ בטון רציני/ כדי שאדע שהמילים שלו חשובות". בינואר 2013 הרמתי את הערס-פואטיקה הראשון, כדי שיהיה לי ערב שאני אוכל להקריא בו.

 

  • " אני חושבת שירושלים מעמתת אנשים עם מקומות לא פשוטים שקיימים בעצמם כאינדיבידואלים, וגם את כולנו כחברה. זה טוב שאנשים לא מרגישים בה תמיד נוח, כי אז יוצאים הדברים המעניינים. במקום שנוח בו הרבה פעמים לא שואלים שאלות ועומדים במקום. זה משעמם בעיניי " "רציתי שזו תהיה חאפלה עם הקראת שירה, ומכאן השם 'ערס-פואטיקה". הבאתי חברים די.ג׳ייז שינגנו ופניתי לכמה משוררים שהכרתי ואהבתי את השירה שלהם. הבאתי גם חברה שתצלם קליפים, כי היה לי חשוב שהמילים יישארו אחרי הערב. בערב הראשון הקראתי את השיר 'שחור על גבי שחור' ונדהמתי מהתגובות שקיבלתי. בכלל, נדהמתי שהגיעו הרבה אנשים לערב. היה ממש גשום וסוער וחשבתי שאף אחד לא יגיע, שאני עושה ערב חד פעמי. בלי שתכננתי, התחלתי להרים ערב כל חודש, וכל פעם במקום אחר, ואצרתי כל ערב משוררים אחרים".

 

נדמה שסביב "ערס-פואטיקה" נוצרה ממש קהילה, ואחת הדוגמאות המרשימות של הקהילתיות היא הדרך שבו את – וגם רועי חסן ותהילה חכמי – הוצאתם את הספר. במקום ללכת במסע הייסורים המקובל של הוצאת ספר בהוצאה מוכרת, בחרתם לפנות לקהילה ולממן את הוצאת הספר דרך רכישה מוקדמת באתר הדסטארט (בשיתוף עם גרילה תרבות).

"ההחלטה להוציא ספר דרך מימון המונים בהחלט נבעה מתוך הבנה שערס-פואטיקה יצרה קהילה מספיק גדולה שמאפשרת עבודה בפלטפורמה הזאת. האמת היא שזמן קצר אחרי שהשירים שלי התחילו להתפרסם, אנשים שאלו מתי ייצא הספר. כשהרגשתי שהגיע הזמן, שקלתי כל מיני אופציות, ולהוציא בגרילה תרבות במימון המונים נראתה לי האופציה הכי טובה. מצד אחד, הוצאה עצמית זה המון עבודה, אבל מצד שני, זה חופש ועצמאות. אתה לא עובר דרך ביורוקרטיה ומערכות גדולות של הוצאות לאור.

 

"הייתי אומרת שהשימוש בהדסטארט דומה לשימושים נוספים שאנחנו עושים ברשת, ובכלל למה שקורה היום בכל תחומי האמנות. המתווכים ושומרי הסף כבר לא שולטים בלעדית במה שקורה, וזה נותן פתח לאמנים להנגיש את האמנות שלהם בצורה עצמאית. אני לא שוללת עבודה עם מו״ל מוכר, אבל לטעמי, הכול נעשה יותר מעניין בצורה שבה השוק מתפתח כרגע. למזלי הגדול, היה לספר קהל שהאמין בו, וחצי ממה שהדפסתי נמכר עוד בשלב ההדסטארט. ממש עכשיו מדפיסים מהדורה שנייה של הספר. ואת זה אני אומרת לא כדי להתגאות, אלא כדי לומר: יש קהל לשירה בארץ. קהל גדול".

 

ג.

אל כתיבת השירה קיסר הגיעה רק בשנתיים האחרונות. "לפני זה כתבתי במדיומים אחרים - תסריטים ועיתונות. שירה מעולם לא דיברה אליי, עד שנחשפתי לכל מיני שירים שכישפו אותי". השירים המכשפים היו בעיקר שירי הדור הקודם של השירה המזרחית, שחלק גדול ממנה הודר בעבר מהבמה המרכזית. אבל נדמה שהזמנים משתנים: בד בבדעם העלייה של ערס-פואטיקה, זכה השנה ראש השבט, המשורר ארז ביטון, להכרה ממסדית בדמות פרס מפעל חיים על שם יהודה עמיחי ובפרס ביאליק לשירה ומפעל חיים.‏ קיסר הזמינה את ביטון כאורח כבוד לערבים של ערס-פואטיקה, והיא מתרגשת מהזכייה.

 

"משורר ענק. אין מישהו ראוי ממנו", היא אומרת, "ובעניין ביאליק, הייתי רוצה להוסיף שבתיכון למדנו את השיר 'צנח לו זלזל' בעל פה, ולא הבנתי מה רוצים ממני, וגם היום אני לא מבינה מה רצו ממני. אולי במקום להכריח אותנו ללמוד אותו בעל פה, היו מלמדים אותנו משהו בעל ערך לחיים, כמו למשל שכדי להיות משורר לאומי אתה צריך להיות גבר אשכנזי. אבל את זה לא מלמדים אותך בתיכון. את זה את לומדת לבד".

 

את רואה את ערס-פואטיקה כהמשך הרצף שמתחיל בביטון?

"הפעמים הראשונות שנתקלתי במה שנקרא שירה מזרחית העיפו לי את המוח והציעו לי אפשרות קיום חדשה; גם בתוך עולם הכתיבה וגם במציאות. השירה של ויקי שירן, מירי בן שמחון, ארז ביטון וסמי שלום שטרית דיברה פתאום איתי ועם השכונה שלי ומעל לראש שלי, עם המשפחה שלי. לבוא מתוך מקום שנחשף כל חייו לספרות מערבית ולגלות לפתע שיש שירה על הקטמונים או על חתונות מרוקאיות היתה כאפה גדולה בשבילי. אני חושבת שזה נתן לי להרגיש שייכת לעולם שהרגשתי בו זרה.

 

" בתיכון למדנו את השיר 'צנח לו זלזל' של ביאליק בעל פה, ולא הבנתי מה רוצים ממני, וגם היום אני לא מבינה מה רצו ממני. אולי במקום להכריח אותנו ללמוד אותו בעל פה, היו מלמדים אותנו משהו בעל ערך לחיים, כמו למשל שכדי להיות משורר לאומי אתה צריך להיות גבר אשכנזי " "את ערס-פואטיקה לא ייסדתי כהמשך למה שהיה קודם, אלא ממקום מאוד אישי שלי, כבנאדם שפועל מתוך מקום אישי ולא בגרפים או בצירי זמן באופן מודע ומחושב ואומר – זה יהיה ההמשך של ההוא. לא היתה בי בכלל היומרנות הזו. הגעתי ממקום מאוד אישי, ספונטני. ברור לי היום למה אנשים מחברים את ערס-פואטיקה עם משוררים ומשוררות מזרחים שהיו כאן קודם - וזה כבוד גדול. כשארז ביטון הגיע בפעם הראשונה להקריא בערב של ערס-פואטיקה, רעדו לי הרגליים. ארז מקריא שירה זה חשמל ורוקנרול, מקור השראה מאוד גדול".

 

מה התגובות שאת מקבלת על הספר?

"קיבלתי המון תגובות שריגשו אותי מאוד אחרי שהספר יצא. חלק מהן השאירו אותי עם דמעות ובלי מילים. הרבה פעמים אנשים כותבים לי שהם הביאו את הספר להורים שלהם או למשפחה, וזה הוציא החוצה דברים ששתקו אותם הרבה זמן. מישהו כתב לי שהוא הזמין את הספר לעצמו, אבל לכתובת הבית של ההורים שלו. אימא שלו פתחה את הספר והתחילה לקרוא, וכשהוא הגיע הביתה לקחת את הספר, הם התחילו לריב על מי ייקח אותו. חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ כתבה על הספר בעמוד שלה בפייסבוק וצילמה חלק מהשיר ״אני המזרחית״. הצחיקו אותי התגובות שהיא קיבלה שם, החל באנשים שהכירו כבר או אהבו וכלה בשירי מחווה כמו 'אני האשכנזית' ותגובות נאצה. שירה בעיניי צריכה להיות בתוך העולם ולעשות את הדבר שלה. היא לא צריכה להיות בספריות או על מדף. היא צריכה לחיות בין אנשים, ברחוב. אחרת, מה הטעם בכלל?".

 
בבית אבי חי ייערך ב-20.11 ערב השקה לספרה של עדי קיסר - לחצו לפרטים נוספים
 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus