רות דולורס וייס הרב לשונית, רב תרבותית ורב פועלית שולחת כעת ידה גם בעולם הפיוט; מהלך אך טבעי מבחינתה לאור האלמנטים המסורתיים בכתיבתה, לימודי הספרות העברית והפיוט עצמו כמובן, שפראייר מי שלא מתנפל עליו
רות דולורס וייס, שקולה העמוק והייחודי מרעים ומלטף אותנו כבר שלושה אלבומים (בקרוב הרביעי), מוצאת בעולם הפיוטים את האיזון הסימביוטי כמעט בין הקודש לחול, בין ההתכוונות הרוחנית והתשוקה הגשמית. היא מדלגת כך בין העולמות הללו גם בשיריה המקוריים, ולכן, באופן טבעי למדי, אנו מוצאים את שמה בין המופיעים בערב הפיוטים האלטרנטיביים בפסטיבל הפיוט.
דולורס וייס היא ילידת אשקלון, והנוף מדברי-תנ"כי מוצא את מקומו ברבים בשיריה. אך וייס היא גם נודדת, בת למהגרים, שחיה בערים ובארצות שונות. היא בת בית גם בעברית וגם באנגלית, ובמידה מסוימת אף בספרדית, השפה שממנה שאלה את שמה האמצעי - דולורס - ייסורים. על אף כל אלה, ואולי בגללם, נדמה כי היא מבינה את עולם הפיוט הן מהמקום המדייק, המחפש היגיון, אך גם מהמקום העמוק והאינטואיטיבי. מטבעיות השיחה עמה נדמה שייתכן שזהו אותו המקום.
לפסוח על שתי הסעיפים
מדוע החלטת לעסוק בפיוטים?
"העולם של הפיוט, גם מבחינה מוזיקלית וגם כאקט ליטורגי, סקרן אותי הרבה שנים. אני לומדת בין השאר ספרות עברית, והשנה למדתי על פיוטים, מה שעוד יותר הגביר את הרצון והסקרנות לגבי העולם הזה, שמביא ומזכיר ומשמר אספקט של חיי דת, שבימי הביניים ובעולם הקדום היה מאוד מקובל והיום נתפס ככמעט לא ייאמן. בתור הזהב אנשים שכתבו שירי קודש ופיוטים כתבו באותה עת שירי חשק, שירי גן, שירי יין. הארציות והחושניות של החומרים ושל מקורות ההשראה לא סתרו כהוא זה את הקדושה והכוונה הרוחנית של אותו יוצר עצמו. היתה הרמוניה בין הדברים.
"כשאנשים נחשפים לעובדה הזאת היום, זה סוג של הלם, כי היום יש זיהוי של דתיות עם פוריטניות ודחיית החולין. האזכור לתקופות שבהן הדיכוטומיה הזאת לא היתה קיימת או מובנת מאליה מאוד משך אותי, והאלמנט הזה בטקסטים קיים מבחינתי בצורה מאוד עמוקה ואורגנית, גם בלחנים וגם בביצועים. הדבר המדהים והמרגש הוא שהתכונה הזאת הצליחה לשרוד בפיוט ובפייטנות מאז ועד היום. גם היום, כשאתה שומע פייטן שר, קיים באנרגיה של הלחנים ושל הביצועים הממד החשוף והארצי שכמה לרוחניות, אבל מגיע מבשר ודם במלוא מובן המילה.
"זה אחד הדברים המהותיים שמושכים אותי לפיוט וגורמים לי לרצות לחוות את העולם הזה על בשרי. זה מעבר לעובדה שלשיר טקסטים שנכתבו לפני מאות רבות של שנים, לחוות אותם מבפנים, זאת חוויה מאוד מאוד עמוקה וחזקה. הרגשתי בת מזל כשקיבלתי טלפון ממארגני הפסטיבל הפיוט עם ההצעה להופיע. הרצון שלי להגיע אל העולם הזה היה קיים, וכאילו פתאום מישהו בא ואמר - עכשיו זה הזמן".
"העולם של הפיוט סקרן אותי הרבה שנים. אני לומדת ספרות עברית, והשנה למדתי על פיוטים, מה שעוד יותר הגביר את הרצון והסקרנות לגבי העולם הזה, שמביא ומזכיר ומשמר אספקט של חיי דת שבימי הביניים ובעולם הקדום היה מאוד מקובל, והיום נתפס ככמעט לא ייאמן"
להבין את תשתית המציאות שלי
מה את מתכננת להופעה זו בירושלים?
"התוכנית היא לשלב בין חומרים שלי, שיקבלו עיבוד מיוחד לכבוד ההופעה, ובין פיוטים, שחלקם יהיו בלחנים שלי וחלקם בלחנים קיימים שלהם, ואולי גם עיבודים לשירים נוספים".
ירושלים היא עיר מורכבת, דתית ואחרת. את אוהבת אותה?
"זו שאלה טובה. קודם כול, כן, אני אוהבת את ירושלים. יש לה תדר אחר שמהדהד את העתיקות ואת הייחוד בקיומה. חלק מזה כרוך גם בקושי מאוד גדול, ללא ספק, אבל יש לה הדר ועומק שאין בשום מקום אחר שלי יצא לבקר בו בעולם. יש משהו בעתיקות שלה ומשהו באוויר הכל כך מיוחד של ירושלים שהוא מאוד חזק בעיניי".
מאיזה רקע את מגיעה מבחינת דת ומסורת? גדלת בסביבה שהיה בה מקום ותשומת לב לאלו, או שזה הגיע רק בגיל מאוחר יותר?
"כילדה, התא הגרעיני המשפחתי שלי היה תא חילוני, אבל, כמובן, שמרו מסורת. החוויה שלי היתה בעיקר סביב החגים. היתה לי תחושה שהדבר הזה היה נוכח, בא בחגים, כמו משייט מסביב ונוכח כל הזמן בצורה דקה. כמו מין קסם, משהו שהוא נמצא אבל אי אפשר ממש לתפוס אותו בידיים. החוויה החזקה היתה באמת של סקרנות ורצון להכיר עוד".
מכאן הגיעה גם הבחירה שלך בלימודי מדינת ישראל, ספרות עברית ומחשבת ישראל?
"זה קשור מאוד. הבחירה ללמוד את המקצועות האלו נובעת קודם כול מרצון לדעת. לאורך שנים רבות למדתי לבד, מפה ומשם, אבל כשסוף סוף היתה האפשרות להתחיל ללמוד בצורה מסודרת, במסגרת, הרגיש לי הכי נכון להתחיל בכאן ועכשיו, בתרבות, בהיסטוריה שבתשתית של מציאות היום יום שלי. יש הרבה אנשים שמרגישים אחרת ושואפים להכיר עולמות רחוקים. גם אני רוצה, אבל חשוב לי להתחיל מלהכיר את העולם שבו אני ואנחנו נמצאים - יהודים, ערבים, דתיים, חילונים. מה מאחורי המציאות כפי שהיא נראית היום. וחלק מזה הוא בהחלט מורשת ישראל ויהדות.
לתחושתי, לפני שני דורות, הסבים שלנו החזיקו בידע כמו שאת מתארת כחלק אינטגרלי וטבעי מהיום יום שלהם. היום ההיכרות עם החומרים הללו דורשת השתדלות ומאמץ מכוון. לסבא ולסבתא שלי פסוקי תהילים היו שפה שגורה, אך אני הייתי צריכה לעשות מאמץ להכירם. יש סביב זה תחושה גדולה של החמצה או של כוח שהיה ואבד.
"יש פער שהולך ומתעצם בחברה בישראל, ובין השאר הוא נובע מגישה שטחית ללימודי תנ"ך ומורשת ישראל. לעם שלנו עושר אדיר של תרבות ומסורת שהציבור החילוני מודר ממנו, ולכן גם מרגיש מאוים ממנו, ומהצד האורתודוכסי, הבורות החילונית באשר למסורת נתפסת כראויה לגנאי""תמיד יש את העניין הזה של יתרון, חיסרון, רווח והפסד. נכון שאנחנו לא חיים במציאות מסורתית אורתודוכסית שבה ארון הספרים היהודי הוא לחם חוקנו, אבל החוויה שלך כמי שאת, עם הכלים שצברת בעולם שאליו את נולדת ושהמציאות של חייך נתנה בידייך, מעניקה לך מבט אחר והערכה אחרת של החומרים העתיקים. כמו בכל דבר, זאת שאלה של איזון.
"אני לא מאחלת לעצמי חיים דתיים אורתודוכסיים, אבל אני כן חושבת שהגישה ללימודי דת ומסורת בחינוך הממלכתי לוקה בחסר. יש פער שהולך ומתעצם בחברה בישראל, ובין השאר הוא נובע מגישה שטחית ללימודי תנ"ך ומורשת ישראל. לעם שלנו עושר אדיר של תרבות ומסורת שהציבור החילוני מודר ממנו, ולכן גם מרגיש מאוים ממנו, ומהצד האורתודוכסי, הבורות החילונית באשר למסורת נתפסת כראויה לגנאי, וככה ממשיך ומתגלגל כדור שלג של שסע חברתי. הנתק מעמיק".
רות דולורס וייס בשירה "גיליתי שמש":
בועה ימי-ביניימית
מהו המקום שפיוטים יכולים לתפוס בעינייך ביום יום התרבותי שלנו עכשיו? לא בתור הצצה לעולם נכחד או מת ולא בתור משהו אקזוטי או נוסטלגי, אלא כדבר שיכול להיות בעל תפקוד ורלוונטי למי שאנחנו היום.
"אני בהחלט רואה מקום כזה. זה חוזר לעניין שבירת ההיררכיה הדיכוטומית המקובלת כיום. מה ראוי ומה לא, מה מותר ומה אסור. פיוטי תור הזהב, כמו שאמרנו, מבטאים במידה רבה אי היררכיה בין קודש לחול, בין ארציות או גשמיות לרוחניות. מעין מצב שבו הדברים האלה לא עומדים זה כנגד זה בצורה בינארית, אלא משלימים זה את זה וחיים ומזינים זה את זה.
"פה אנחנו מגיעים לחלק המורכב, ואני בטח אמשיך עוד ואגמגם לפני שאצליח לבטא את הדברים - יש מצד אחד פלורליזם, כי פיוטי תור הזהב מכתבו בחלקם הגדול בתקופת קורדובה תחת שלטון מוסלמי סובלני שאפשר קיום ברווחה ובנחת יחסיים לתרבויות שונות. מצד שני, היית זכאי לחיות אם היית מונותאיסט וזכר. זה לא סוד שהמיזוגניה פרחה ושעובדי אלילים נטבחו, אבל בתוך בועה מסוימת היתה חוויה של רב גוניות. אני חושבת שאי הבינאריות, היכולת לחוות דברים, שהיום נחווים כדיכוטומיים, כחלקים שלמים של הוויה אנושית, קשורה לזה.
"וזה דבר שהוא מאוד רלוונטי להיום: ההבנה שזיהוי בין דת ופנאטיות הוא לאו דווקא הכרחי, שהזיהוי בין דת ופוריטניות הוא בטוח לא חיוני. המקום שבו אתה מסתכל על האחר ועל עולמו כעל מקור לעושר – דבר שמתקשר גם לתיאוריות תיאולוגיות ולא רק לפילוסופיות חילוניות - זה מקום שמאפשר כבוד הדדי וחוויה שהיא לא מאוימת; חוויה שבה דת וחול יכולים להיות ניזונים זה מזה, חוויה שבה תחושות של שיתוף יכולות לחצות קבוצות זיקה שהעולם המערבי המודרני לימד את האנושות שהן נפרדות. קבוצות כמו מוסלמים/יהודים, כמו דתיים/חילוניים, כמו נשים/גברים. זה נשמע לך ודאי מאוד תמים, אבל אני מרגישה שהאמת הזו מאוד פרקטית, אם אך משכילים לוותר קצת על הציניות של העידן הפוסט מודרני".
לא, זה דווקא נשמע לי מציאותי.
"איפה שהרבה אנשים שואלים 'למה?', העולם של ימי הביניים מעורר את השאלה 'למה לא?'. כי כן אפשר לחיות ביחד, להתעשר מתרבויות אחרות. כן אפשר להיות רב ופוסק הלכה ולכתוב שירי חשק מרגשים שעד היום התדר שלהם רוטט ומחייה".
רות דולורס וייס בשירה "אשקלון":
למידה מניבה
מעניינת אותי ההתמודדות שלך עם פיוטים ברמת השפה, בעיקר בהקשר של גוף העבודה המוזיקלי שלך והשיוט שלך בין שפות: מאנגלית לעברית ואז לעברית של פיוטים, שהיא כמעט כמו עוד שפה.
"גם השירים שלי, בחלקם הגדול, והעולם המילולי שלי בכלל, שואבים הרבה מהשפה התנ"כית. גם בתחביר, גם במילים. במובן מסוים, החוויה של שפה כבוראת מציאות היא חוויה מאוד חזקה שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי. שפת הפיוט לא זרה לי, לא מרגישה לי כמו שפה חדשה. אחד הדברים שמרתקים בה הוא הימצאותה במצב של אתגר, כי היא כפופה לסדים פואטיים רבים, גם מבחינה נושאית, גם בעיצובה: משקל, חריזה וכולי. השפה בפיוט מתפקדת בתוך רשת מורכבת של אילוצים, וזה מרתק.
"בחלק הזה אני חייבת לומר שהלמידה וההיכרות המוקדמת עם הנושא מאוד מניבה. הרבה פעמים אומרים שכשאתה לומד משהו, אתה מאבד את היכולת ליהנות ממנו אינטואיטיבית. אני חושבת שלפחות במקרה הזה, ההיכרות המוקדמת מאפשרת יכולת הערכה של התופעה המרשימה הזאת: אתגר היצירה כשהשפה צריכה להיענות לרשת אילוצים נושאיים, ומצד שני, עליה לבטא רעיון והיא מצליחה לשמר את החיות ואת הזרימה שבה. מובן שזה לא תמיד עובד; יש פיוטים שהולכים קצת לאיבוד בתוך הטכניקה, אבל אצל הגדולים - כמו אבן גבירול ורבי יהודה הלוי - בתוך כל מערכת האילוצים המטמטמת הזאת מוצאים שיר שיש לו משמעות, שהוא חי, שהוא עסיסי. זה מאוד מרגש ומשמח.
"מבחינת השפה, מבחינתי, זה סוג של קסם. זה פשוט ללכת בעולם שהוא עולם מוזהב ובוכה. אני לא יודעת איך להגיד את זה. עולם משובץ, עולם מוזהב, עולם של חומרים יקרים ושל נהי".
