אות היא לעולם

אותיות פורחות בציור של דוד רקיע ומעבר לו

social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
29.12.13
אותיות פורחות בציור של דוד רקיע ומעבר לו
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אות היא לעולם
כדי לתאר את אמנותו של דוד רקיע, יידרש לערוך תרשים של זרם תודעה. תחת זאת, יותם יזרעאלי מתחקה אחר הכוחות הפנימיים שמניעים אותה, ומנסה להבין את מקורותיה ואת מקומה במסורת האמנותית והיהודית

w44362 "האותיות מוצאות עצמן בהקשר פלסטי-תמונתי" כשאני מתבונן בציוריו המופשטים של דוד רקיע אני מרגיש שאני נשאב לתוך עולם אחר, וליתר דיוק, לתוך ממד אחר של עולמנו זה, כאילו אם רק היינו חותכים את הדברים אחרת בחושינו, כך העולם היה נראה.

 

במסגרת כתבה זו לא ניתן להפליג בתיאורים חלומיים נוכח המפגש עם הקומפוזיציות הסוריאליסטיות של רקיע (שרטרוספקטיבה שלו תוצג בבית אבי חי החל משבוע הבא). אילו הייתי רוצה לפרום במילים את החוויה האסתטית שבעבודתו, היה עליי לכתוב תרשים של זרם תודעה ברזולוציה היאה לפנטזיה, אולי אפילו ברזולוציה היאה לפסיכדליה, כזו שמבקשת לדייק את תיאור החוויה ובה בעת להיוותר נאמנה לעיקרון המפרק כל אובייקט מדויק לגורמיו. במקרה של רקיע, המארג המתפרק הוא הדימוי החזותי של השפה העברית, שפה שמתפרקת לאותיותיה.

  

אבל לא מוכרחים לזמן את הפילוסופיה הפסיכדלית כדי לפרש את יצירתו של רקיע. מבחינת המסורות האמנותיות שהוא משתייך אליהן, אפשר למקם אותו כחלק מן התנועה הלטריסטית (Lettrism), הקוביסטית וגם כמי שהושפע מן המינימליזם הגיאומטרי של ואסילי קנדינסקי.

 

הלטריסטים (מן המילה letter, אות) היו תנועה אוונגארדית של ציירים ומשוררים שצמחה בפריז בשנות הארבעים, בהובלתו של היהודי הרומני איזידור איזו, כתגובת-נגד לסוריאלזים והדאדא. הם ביקשו לפרק את רשתות המשמעות שנטוות על ידי השפה – תהא זו שפה מילולית, ויזואלית או פונטית – ולהפנות את תשומת הלב אל רכיביה – סמלים, צורות גאומטריות, אותיות, צלילים - כבעלי מעמד אוטונומי. בציורים לטריסטים יהיו תמיד סמלים ואותיות שיהוו את הקומפוזיציה של הציור או אף את התוכן שלו. בשירים לטריסטים, למשל, יהיו רק צלילים ללא משמעות סמנטית. ללא ספק, זו אחת ממגמות הדה-קונסטרוקציה שבישרה את ההגות שלימים תכונה כך.

 

רקיע, שנולד ב-1928 באוסטריה ובגיל עשר עלה לארץ, חזר לאירופה בשנות ה-50, לאחר שסיים את לימודי הציור בבצלאל, והתמקם בפריז. שם, המשיך ללמוד ולצייר, והתרועע עם המיליה הפריזאי של אותם הימים, שנמנו עליו בין היתר הציירים שמואל בק ומקס ארנסט. לכן, לא נטעה אם נזהה ביצירתו את מקורות היניקה שזה עתה הזכרנו.

 

ואולם, אי אפשר שלא למקם את יצירתו – בין אם במודע, בין אם לאו – כחלק ממסורת נוספת, המדרש היהודי, שהיא מעין דה-קונסטרוקציה בפני עצמה (אמנם מוקדמת הרבה יותר, ואמנם כזאת שלא נובעת ממניעים פילוסופיים). הכוונה כאן היא למכלול מדרשי האותיות במסורת התלמודית, הקבלית והחסידית.

 

על הקרח הדק

 

השפה העברית, כידוע, נישאה בפי דובריה, עד לתחייתה המודרנית, כשפת קודש. משמעות הדבר איננה מתמצה בעיקרון על פיו התורה ניתנה בעברית, או לעובדה שזו השפה שהא-לוהים משתמש בה בבואו לדבר עם בני ישראל. יתרה מכך: השפה עצמה זוכה למעמד אונטולוגי אנימיסטי; היא נתפסת כישות חיה, בעלת איברים ותודעה עצמית, ועל פי מסורות קבליות, הקוסמוס כולו מורכב מן השפה העברית, שמהווה – אם להשתמש במטאפורה קלישאתית אך מדויקת – את הדי-אן-אי של המציאות הקונקרטית והמופשטת כאחד.

 

העולם נברא בדיבור, והדיבור, לפי המסופר בספר בראשית – היה בעברית. אבל מלבד הפשט של הפרקים הפותחים את ספר בראשית, ישנה ספרות ענפה אודות המהלך הזה של דיבור העולם. על פי ספר היצירה, למשל, העולם נברא "בשלושים ושתיים נתיבות פליאות חכמה[…] עשר ספירות בלימה ועשרים ושתיים אותיות", שהן כמובן אותיות האלף-בית העברי. בהקדמה לספר הזוהר מסופר על כל האותיות שהגיעו אחת אחת לפני הבורא וביקשו לשכנעו שבהן יתחיל את הבריאה. כל אחת מהן מציגה את מרכולתה ומשמעויותיה, ובתגובה הבורא מסביר להן את התפקידים שהוא מייעד להן. לבסוף כמובן נבחרת ה"ב" (בראשית).

 

גם בגמרא ישנם דיונים הלכתיים ואגדיים על מהות צורתן וחיותן של האותיות. כך למשל ה"ג", בצורתה הגרפית, כמוה כרגל שהולכת לכיוון ה"ד", כמו גמילות החסדים שרודפת אחרי הדלים (שבת קד, עא). אלה שתי דוגמאות בודדות מתוך מצע רחב של מדרשים, ספרים (למשל "אותיות דרבי עקיבא", או "ראש מילין" של הרב קוק) ואזכורים אגביים לנושא (למשל האמירה על בצלאל במסכת ברכות נה, עא, לפיה היה בקיא בחכמת האותיות).

  dvd_rqy_vtmvnvt_gm_hmntskh_vyrvshlym_btpylh
דוד רקיע בסטודיו. המיסטיקה של הגרפיקה

הפילוסוף והחוקר המוערך שלום רוזנברג מזהה ביחס הזה אל האות הגרפית את תמצית המהפכה המונותאיסטית. במאמרו "המיסטיקה של הגרפיקה" הוא מקשר בין האיסור לעשות פסל ומסכה, לבין העידוד לעסוק בלימוד השפה והכתב. האבנים החשובות ביותר שנמצאות בקודש הקודשים אינן עוד אבנים לפיסול או ציור, כי אם מצע לכתב שחקוק בהן. הפלסטיקה הומרה בפונטיקה, התמונה הומרה במילה.

המעבר מן השפה הפלסטית אל השפה המילולית, ומן הכתב האידאוגרמי (כמו כתב החרטומים או הכתב הסיני) אל הכתב האלף-ביתי מקפל בתוכו מהפכה תודעתית שלמה, כי הוא מאפשר לארגן מידע רב יותר ומופשט יותר בכלים פשוטים יותר. בשביל להגיד "בית" אינני צריך עוד לצייר בית, אני יכול לכתוב את רצף האותיות "בית", ואתם קוראים ומבינים.

 

יתרה מזאת, מעבר לעצמים ודוממים, השפה מאפשרת לנו להתמודד עם רגשות וחוויות מופשטות, ולתווך אותן ביתר יעילות. המילה "רעם" מקפלת בשלוש אותיות את האימה האקזיסטנציאלית לנוכח הרעש הנורא הזה. עצם קיום המילה גואלת אותי מן החרדה של החוויה הטוטאלית. את הדוגמה הזו אני מצטט ממסתו המופלאה של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", שבה הוא קורא לנו להתעורר אל ההכרה שהשפה אינה יותר ממעטה קרח דק שעליו אנחנו נסמכים כדי לא להיחשף את תהומות התוהו (הבראשיתיים) שמתחתיה, מאחוריה. המשורר, אומר לנו ביאליק, הוא זה שמוכן לקחת את הסיכון ולהיאבק עם השפה, לאתגר אותה ולחדש אותה, לחיות על קצה התהום שלה ומתוך התוהו ליצור עולמות חדשים.

 

על רגע לידתו של צליל שהופך למילה, ביאליק כותב כך: "האם באותה הברה קלה, גרגר המלה העתידה, לא נכרכה מסכת פלאים של הרגשות בראשית, הרגשות עזות בחדושן וכבירות בפראותן, מעין חרדה, פחד, השתוממות, הכנעה, התפעלות, התעוררות לעמוד על נפשו ועוד ועוד כאלה? ואם כן הוא, האם לא היה אדם הראשון ברגע זה אף הוא צַיָר וחוזה נשגב".

 

היחסים בין הציור לכתב

 

הזיקה שביאליק מזהה בין הבריאה בדיבור לבריאה בציור שונה מן המאבק שרוזנברג מזהה בין הציור והכתב. ואולם שניהם – כהוגי דעות – מביעים את עמדותיהם בכתב. מעניין שדוד רקיע גם הוא פועל באותו המרחב, כצייר. היחסים בין ציור וכתב הם צומת הדרכים המעניין שמתוכה הוא יוצר, וזה גם הצומת שבין מסורת אמנותית אירופיות למסורת מדרשית יהודית. " ציורי האותיות של רקיע מספקים לאותיות מעמד אוטונומי דה-קונסטרוקטיבי, כיאה למסורת הלטריסטית; אבל גם מעמד אונטולוגי-מאגי, כיאה למסורת המדרשית "

 

ציורי האותיות של רקיע מספקים לאותיות מעמד אוטונומי דה-קונסטרוקטיבי, כיאה למסורת הלטריסטית; אבל גם מעמד אונטולוגי-מאגי, כיאה למסורת המדרשית. כלומר אותן האותיות שעל פי רוזנברג הן המרד של הגרפיקה נגד הפלסטיקה, מוצאות את עצמן כעת שוב בהקשר פלסטי-תמונתי, אלא שכעת הן חלק ממסורת מדרשית שנולדה מתוך אותו מרד קדום. וכל זאת, אם נאמץ לרגע את גישתו של ביאליק, נובע מתוך האומץ שלו לייצר עולמות חדשים, הן במדרש הן באמנות.

כל הפרטים על תערוכת הרטרוספקטיבה של דוד רקיע בבית אבי חי
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus