אז איפה האור: חשבון הנפש הלאומי של יוסי שריד

אחד משירי החנוכה המוכרים והחביבים קובע: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש". "אש" - בוודאי, בוערת, וגם כשנדמה לרגע שהיא דועכת, היא שבה ומתלקחת. "אור" - לאו דווקא, ובמקום שיגרש - גורש.

על האש אפשר לומר שהיא בלתי נמנעת, שהיא מחויבת המציאות שבה אנחנו חיים: "הן בכל דור ודור, יקום הגיבור גואל העם" - עוד שיר חנוכה - ואם יש בו צורך מתמיד, הרי זה עוד סימן ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", ו"הגיבור" חייב לעזור לקדוש ברוך הוא שמצילנו מידם.

האור, לעומת זאת, אינו הכרח. הוא בחירה, הוא ייעוד. עמים רבים חיים בחושך, והאפלה בצהריים אינה מפריעה להם, בוודאי לא לשליטיהם. להפך, היא מסייעת להם להסתיר את מעשיהם. גם במדינות מוארות שוררת לא מעט אפלה, וגם בחלק המואר של כדור הארץ יש דברים שהצנעה והצנזורה יפות להם. לא הכול צריך להיחשף לאור השמש לשם חיטוי, כך סבורים פטריוטים בעיני עצמם. ואילו אני סבור שהפינות המוצנעות והמואפלות הללו הן פרצה הקוראת לפורענות: לאפלה יש טבע כזה שהיא זוחלת ומתפשטת, וסופה לכסות את הארץ.

"עיני חשכו". שריד (פלאש90, נתי שוחט)

את היומרה לאור, כאילו ישראל היא המקור שמפזר אותו בכל העולם, צריך לתלות בצווארו של דוד בן גוריון. הוא האשם. לתומו האמין שגם בתוך האש אפשר יהיה להפיק אור ולהפיצו. אולי נוכח לדעת, להפתעתו, שאש ואור, שלכאורה כרוכים זו בזה, הם כמו אש ומים. לא זו בלבד שאין אש שחורה מבטיחה אור; היא עלולה אף לכבות אותו.

זאת בדיוק הסיבה שבגללה הרים בן גוריון את האור למדרגה עליונה, וגם אם יועם במרוצת הזמן, בכל זאת יישאר ממנו משהו כשניאלץ לרדת  מכורח הנסיבות לדיוטות התחתונות. ואמנם ירדנו ואנחנו מוסיפים לרדת, ומרוב צללים כבר אין רואים את האור בקצה מנהרת הזמן.

מקום רע באמצע

כשהעולם משקיף כיום על ישראל, כשהגויים בוחנים אותה מרחוק ומקרוב, מה הם רואים? הרשימה הזאת פוסחת, לשם שינוי, על הכיבוש המתמשך שאין לו סוף ועל הדמוקרטיה למחצה שנעצרת בקו הירוק ועל הסימנים המדאיגים לפשיזם. הם רואים מדינה ששליש מאזרחיה שקועים מתחת לקו העוני; הם רואים פערים חברתיים שאין להם דוגמה במדינות מפותחות. בין חברות ארגון ה-OECD, ישראל היא הראשונה בפער בין עשירים לעניים, שמעמיק משנה לשנה. אפילו קפיטליסטים מושבעים נדהמים לנוכח מציאות כזאת של הצבר הון וריכוזו; הם רואים מדינה שאינה נזהרת בבני עניים - עובדה, הם רק מתרבים; הם רואים מדינה שגורמים קלריקליים, פונדמנטליסטיים, מכתיבים לה אורחות חיים; הם רואים מדינה שילדיה מבוססים עמוק בקרקעית ההישגים הלימודיים; הם רואים מדינה שסועה, עשויה קרעים-קרעים, ואפילו לעת מבחן היא מתקשה לאחותם, לא כל שכן בימי שגרה. איפה היא הסולידריות החברתית ההיא שפעם היתה לנו מקור לגאווה ולעוצמה; הם רואים מדינה שגם בסולם השחיתות השלטונית היא יורדת בהדרגה. המדד הבינלאומי מאכזב אותנו בכל שנה מחדש.

ישראל היא לא הגרועה שבמדינות, היא אי שם במקום רע באמצע - ממשיכה לצנוח, מתרחקת ממעמד של דוגמה וחיקוי. צדקה נעשתה לנו שהסכימו לקבל אותנו רשמית למועדון המדינות המפותחות שמפרסם מעת לעת את ממצאיו, והם חד משמעיים: ישראל דומה יותר למדינה מתפתחת ולא למדינה מפותחת. אז איפה האור? ההיה או חלם בן גוריון חלום?

כמדינה בדרך היה למדינה הזאת חזון, ומאז היא איבדה אותו בדרכה. והכול יודעים מה קורה באין חזון. אי אפשר לתרץ הכול בתירוצים של ביטחון, כאילו היה זה מולך - אותו אליל כנעני שמעבירים לו ילדים באש. גם בן גוריון הבין משהו בביטחון והיה בטוח שלמרות הכול, אפשר לחבר אש לאור. בעיניו זה היה חיבור טבעי, ובעיקר הכרחי, שבלעדיו הסכנות גוברות. האב המייסד הבין שנס לא יקרה לנו, שפך שמן לא יימצא, וחשוב מה יעשו היהודים כדי להאיר ולא רק כדי להיכוות.

אני יהודי ועיניי חשכו, ורבים כאן חשים כמוני. המשימה שלנו כעת היא לגרש את החושך, עוד לפני שנפנה להדליק את הזרקורים הגדולים, שזורקים אורם למרחקים.       

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי